עת לחשות ועת לדבר / רפי זברגר

עבודה זרה מד ע''ב

הקדמה

לאחר שלמדנו במשניות הקודמות בפרק זה, על עבודה זרה שיש לאבד אותה ולהשליכה לים המלח (משנה ראשונה), או שניתן לשחוק את העבודה זרה ולזרות אותה לרוח (משנה שניה לפי רבי מאיר), באה המשנה בדף שלנו ומלמדת אותנו על עבודה זרה שניתן אפילו להשתמש וליהנות ממנה. 
 

הנושא

שאל פרוקלוס בן פלוספוס את רבן גמליאל בעכו שהיה רוחץ במרחץ של אפרודיטי אמר ליה כתוב בתורתכם (דברים י"ג, י"ח) וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם, מפני מה אתה רוחץ במרחץ של אפרודיטי?
רבן גמליאל ירד לטבול במרחץ אשר שכן בסמיכות לאלילה ''אפרודיטי'', וגוי בשם פרוקלוס קנטר ושאל אותו: מדוע הנך בא לטבול במקום הקשור לעבודה זרה?
ענה לו רבן גמליאל: אין משיבין במרחץ: לא ראוי ולא נכון לענות על שאלות כאלו בבית המרחץ.
לאחר שיצאו מבית המרחץ נתן רבן גמליאל שלושה הסברים, מדוע אין זו בעיה להתרחץ בבית מרחץ שכזה: 
1. אני לא באתי בגבולה, היא באה בגבולי. הקמת בית המרחץ קדמה לתהליך ''חיבור אפרודיטי'' למקום. "הוא בא אלינו", ולא ''אנחנו באנו אליו''. לכן, נפסק ע''י רבן גמליאל כי אין בעיה בכך שעבודה זרה ''מחוברת'' לבית מרחץ אשר משתמשים בו.
2. אין אומרים נעשה מרחץ נוי לאפרודיטי אלא אומר נעשה אפרודיטי נוי למרחץ: גם מבחינה לשונית, כאשר מחברים בין בית המרחץ לעבודה זרה, לא אומרים כי בית המרחץ מהווה נוי לעבודה זרה, אלא הפוך: עבודה זרה מהווה נוי לבית המרחץ. לכן העיקר הוא בית המרחץ, ואין בעיה להתרחץ במקום שעבודה זרה טפלה לה. 
3. אם נותנים לך ממון הרבה, אי אתה נכנס לעבודת כוכבים שלך ערום ובעל קרי ומשתין בפניה. זו עומדת על פי הביב, וכל העם משתינין לפניה. לא נאמר (דברים י''ב, ב') אלא: אֱלֹהֵיהֶם, את שנוהג בו משום אלוה - אסור, את שאינו נוהג בו משום אלוה - מותר: גם מבחינה ''כבוד לעבודה זרה'' נראה כי יש ''בעיה'' בכך שבית המרחץ סמוך אליה, וכביכול ''עושים שירותים'' ממש בפני העבודה זרה. לכן, אומר רבן גמליאל, אין המקרה שלנו נאסר באיסור עבודה זרה, כיוון שאינו מקבל כבוד כמו שהגויים מכבדים את העבודה זרה שלהם. 
שואלים המפרשים, כיצד ענה בכלל רבן גמליאל תשובה לאותו גוי והרי ידוע כי ''לא מוסרים דברי תורה לעובד כוכבים'' שנאמר בתהילים (קמ''ז, כ'): לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי, וּמִשְׁפָּטִים בַּל יְדָעוּם...
על שאלה זו יש מספר תשובות:
1. לא גזרו חכמים לענות באופן ארעי, אם זה כתשובה לשאלה של עכו''ם, וזאת, משום דרכי שלום. 
2. האיסור הוא רק כדי ללמד תורה, אבל אם בא לקנטר – יש אפילו מצווה ועניין לענות לו, כדי שלא יהיה ביזיון התורה או ביזיון לומדיה. 
 

מהו המסר?

למדנו היום כי העבירה של ''לימוד והרבצת תורה'' בגויים, הופך להיות במקרים ובמצבים מסוימים אף מצווה. בדרך כלל אנחנו לא מלמדים אותם תורה, אך אם יש ''בעיית דרכי שלום'', או אף יותר מכך חשש ל''ביזיון תורה או לומדיה'' העבירה הופכת להיות מצווה, ואף חובה עלינו ללמד ולהסביר לגוי את אשר שאל אותנו.
מסקנה: החיים דינאמיים ודורשים חשיבה והתנהגות מתאימה לכל אירוע. לא הרי לימוד לגוי במצב רגיל, כלימוד לגוי במצב של חשש לביזיון תורה. את הדינאמיות הזאת, אנו צריכים ללמוד גם לתחומים אחרים. לפעמים מצווה לשתוק (אולי בדרך כלל), ולפעמים יש מצווה לדבר, להסביר וללמד. כל דבר בזמן המתאים לו!
כבר ייחד לכך המלך החכם מכל אדם פרק שלם (קהלת פרק ג') וכתב:
לַכֹּל זְמָן, וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם ובין היתר אמר שם: עֵת לַחֲשׁוֹת (לשתוק) וְעֵת לְדַבֵּר.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]