סקר
איך אתה לומד דף יומי?






 

ניסיון חוזר ונשנה / רפי זברגר

עבודה זרה מא ע''ב - מב ע''א

 

הקדמה

הזכרנו בדף מ''א את מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש מה הדין במקרה של עבודה זרה אשר נשברה מאליה, בלא כוונת מכוון. האם נאמר שעדיין שם עבודה זרה על הכלי, שהרי הגוי לא ביטל את העבודה זרה ונאסר גם את השברים כשיטת רבי יוחנן, או שמא נתיר את השברים בטענה של בעל הכלי: אם העבודה זרה לא ''הצליחה להציל את עצמה'', האם תוכל להציל אותי (את הגוי)? כלומר, בעל הכלי ''מאבד אמון'' בכלי של עבודה זרה שלו, בכך שהכלי ''לא הצליח לשמור על עצמו'' ולכן אנו אומרים שהבעלים כנראה ביטלו את הכלי. למדנו בדף מ''א מספר קושיות על ריש לקיש, ולאחר מכן על רבי יוחנן. בדף מ''ב מביאה הגמרא שוב מספר קושיות אשר הקשה רבי יוחנן על שיטת ריש לקיש. 
 

הנושא

מקשה רבי יוחנן מתוך דין של המשנה בדף מ''א: מצא תבנית יד תבנית רגל הרי אלו אסורין מפני שכיוצא בהן נעבד. מדובר על אדם המוצא צורת יד או רגל מתוך צלם של עבודה זרה, והמשנה אסרה זאת, כיוון שיש העובדים עבודה זרה ליד או לרגל. מסיק רבי יוחנן: אמאי? הא שברים נינהו.
למרות שתבנית יד או רגל זו הינה שבר של עבודה זרה, אוסרת המשנה כשיטת רבי יוחנן, ומכאן קשה על שיטת ריש לקיש.
מצטטים את תירוצו של שמואל אשר הוזכר כבר בדף מ''א: בעומדין על בסיסן. כלומר היד והרגל הללו, עומדים על בסיס מסוים, עובדה המוכיחה לטענת ריש לקיש, כי זו עבודה זרה בפני עצמה, למרות שהיא רק שבר של עבודה זרה גדולה יותר. 
קושיא נוספת מקשה רבי יוחנן על ריש לקיש מתוך משנה אשר נלמד בהמשך (נ''ב:) 
עובד כוכבים מבטל עבודת כוכבים שלו ושל חברו, וישראל אינו מבטל עבודת כוכבים של עובד כוכבים.
מי שעובד עבודה זרה יכול לבטל עבודה זרה, גם של עצמו וגם של חברו. אבל ישראל שאינו עובד עבודה זרה אינו יכול לבטל עבודה זרה של גוי. מסיק מכך רבי יוחנן: אמאי, תיהוי כעבודת כוכבים שנשתברה מאליה.
לכאורה נוכל לומר, אומר רבי יוחנן, שכשישראל שובר עבודה זרה של גוי, זה כאילו עבודה זרה נשברה מאליה (ללא כוונת הגוי) והרי ריש לקיש טען קודם לכן, שאם העבודה זרה ''לא ידעה לשמור על עצמה'' כנראה ש''אינה שווה'' והוא מבטלה מלהיות עבודה זרה, ומדוע המשנה אמרה בכל אופן שישראל אינו יכול לבטלה?
אמר אביי שפחסה. מתרץ אביי כי מדובר במשנה שישראל לא שבר את העבודה זרה, אלא רק ''פיחס'' אותה (נתן לה מכה ו''מעך'' את חלקה), לכן לא מוגדר כשבר. 
מיד שואלת הגמרא: וכי פחסה מאי הוי? והא תנן (נ''ג.): פחסה אע"פ שלא חסרה – בטלה. מתוך משנה זו אנו למדים כי פעולת ''פחיסה'' מוגדרת כשבירה, למרות שעבודה זרה לא נחסרה שום דבר. 
ומתרצת הגמרא: הני מילי דפחסה עובד כוכבים, אבל פחסה ישראל לא בטלה. רק אם אדם העובד עבודה זרה ''פיחס'' את העבודה זרה, נחשיב פעולה זו כ''ביטול'' עבודה זרה, אך אם ישראל ביצע זאת, לא נחשיבה כביטול.
רבא מתרץ תירוץ אחר: לעולם כי פחסה ישראל נמי בטלה, אלא גזרה דלמא מגבה לה והדר מבטיל לה, והוי עבודת כוכבים ביד ישראל, וכל עבודת כוכבים ביד ישראל אינה בטלה לעולם.
רבא אומר כי ישנה גזירת חכמים, הקובעת שישראל אינו יכול לבטל ע''י ''פחיסה'', כיון שאנו חוששים שמא יגביה ישראל את עבודה זרה ויקנה אותה (קנין הגבהה), ואז כבר אינו יכול לבטל, כמו כל עבודה זרה שאינה מתבטלת ע''י יהודי לעולם. בהמשך מקשה רבי יוחנן מספר קושיות על ריש לקיש, ובכולן מתרצת הגמרא אותו תירוץ: הכא נמי כדרבא. כלומר, אנו חוששים וגוזרים על ישראל שעושה כל מיני מעשים בעבודה זרה, שמא יגביהה ויקנה אותה. 
תוספות (ד''ה ''הכא נמי כדרבא'') מקשה מדוע הגמרא טורחת להקשות קושיות רבות שעל כולן מתרצת הגמרא אותו תירוץ. על שאלה זו של תוספות ישנן מספר תשובות:
1. מנסים ומנסים, אולי בכל אופן נמצא תירוץ אחר (תירוץ של תוספות בעצמו מתוך השוואה למסכת שבת). 
2. כוונת הגמרא ''להגדיל תורה ולהאדירה'' – ע''י לימוד מקומות נוספים אנו בעצם ''מגדילים תורה'' ומאדירים אותה, שכן, כך למדנו עוד משניות וברייתות, וייתכן שלימוד זה יזכה אותנו בהבנה נוספת במקומות אחרים.
3. למרות שהגמרא משתמשת במילה ''איתיבה'' בכל הקושיות, ולכאורה משמע ממילה זו כי רבי יוחנן בעצמו מקשה את כל הקושיות, ניתן לומר שבאמת לא הוא הקשה אותן, אלא נאמרו במקומות שונים, ואולי בתקופות שונות, והגמרא רק קיבצה אותן למקום אחד, וכאילו שרבי יוחנן בעצמו הקשה על ריש לקיש. 
 

מהו המסר?

תשובה ראשונה על של התוספות יכולה ללמד אותנו דרך בחיים. למרות שייתכן כי התשובה לשאלה ידועה מראש, אנו לא מרפים. מנסים שוב ושוב, אולי נמצא ''דרך חדשה''. אולי נגלה דבר שלא חשבנו עליו בפעמים הקודמות.
לפעמים נראה כי ''אין משמעות למעשים שלנו'', הם יותר מידי ''ברורים וידועים מראש'', אבל אם לא נתייאש, לא נלך בדרך הקצרה והנוחה, אלא נמשיך בכל דבר שאנו עושים לנסות ולהגיע למקומות חדשים, גם אם הדרך ארוכה ורבה, בסופו של דבר נגיע ונגלה תובנות חדשות.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: rafi.zeberger@gmail.com

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
* (לצורך זיהוי אנושי)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר