סקר
האם אתה לומד עם גמרא מפורשת/מבוארת?






 

זריזות / רפי זברגר

עבודה זרה מא ע''ב

 

הקדמה

במשנה הראשונה בפרק למדנו כי המוצא צלמים – הרי הם אסורים, מפני שהם נעבדים פעם אחת בשנה. במשנה השניה בפרק, בדף שלנו (עמוד א') נאמר שהמוצא שברי צלמים הרי הם מותרים.  
 

הנושא

הגמרא דנה בשברי עבודה זרה שנשברו בלא כוונה: רבי יוחנן אמר: אסורה ריש לקיש אמר: מותרת. והגמרא מסבירה:
רבי יוחנן אמר אסורה דהא לא בטלה. ריש לקיש אמר מותרת: מסתמא בטולי מבטיל לה, מימר אמר: איהי נפשה לא אצלה לההוא גברא מצלה ליה.
רבי יוחנן אוסר את שברי עבודה זרה כיוון שהבעלים לא ביטל את העבודה זרה, ולכן עדיין יש עליה שם עבודה זרה, למרות שהכלי נשבר. לעומתו, סובר ריש לקיש כי שברים אלו מותרים, מכוח סברה שלו, שככל הנראה הגוי ביטל את העבודה זרה. טענתו של ריש לקיש מאוד מעניינת, ומדברת מתוך גרונו של הגוי: אם העבודה זרה לא ''הצליחה להציל את עצמה'', האם תוכל להציל אותי (את הגוי)?
הגמרא מביאה שתי קושיות על ריש לקיש ודוחה אותן, ולאחר מכן מקשה הגמרא על שיטת רבי יוחנן: 
ורבי יוחנן: מדרבי מאיר נשמע להו לרבנן, לאו אמר ר' מאיר צלמים אסורין שברי צלמים מותרין, לרבנן - עבודת כוכבים נמי היא אסורה ושבריה מותרין?
העמדנו את המשנה בדף שלנו, המתיר שברי צלמים כרבי מאיר במשנה הראשונה בפרק, האוסר צלמים שלמים. מסיקה הגמרא מלימוד זה גם לשיטת חכמים האוסרים עבודה זרה ממש.
אומרת הגמרא: כמו רבי מאיר אשר אסר צלמים והתיר שברי צלמים, יש לומר גם לשיטת חכמים בעבודה זרה: אוסרים עבודה זרה, אך מתירים שברי עבודה זרה, וזה בניגוד לשיטתו של ריש לקיש, אשר התיר שברי עבודה זרה.   עונה הגמרא: 
הכי השתא, התם - אימר עבדום אימר לא עבדום. ואם תמצי לומר עבדום - אימר בטלום, עבודת כוכבים: ודאי עבדוה, מי יימר דבטלה? הוי ספק וודאי, ואין ספק מוציא מידי ודאי?
בשברי צלמים, לא ברור אם אמנם עבדו להם או לא עבדו להם, ואפילו אם עבדו, ישנו ספק האם ביטלו את העכו''ם, אך בעבודת כוכבים בוודאי עבדו, ולא ברור אם ביטלו או לא. אם כן, ניתן להגדיר מצב זה כספק המוציא מידי וודאי, והכלל הוא ש''אין ספק מוציא מידי וודאי''.
עתה, מקשה הגמרא מספר קושיות על הכלל הנ''ל, אנו נצטט את הקושיא הראשונה ותירוצה. 
ואין ספק מוציא מידי ודאי? והתניא: חבר שמת והניח מגורה מלאה פירות, אפילו הן בני יומן - הרי הן בחזקת מתוקנין. והא הכא דודאי טבילי, ספק עשרינהו ספק לא עשרינהו, וקאתי ספק ומוציא מידי ודאי!
הברייתא עוסקת בחבר (תלמיד חכם אשר ''נאמן'' על הפרשת תרומות ומעשרות ועוד) שנפטר והניח מחסן מלא תבואה. פסקה הברייתא, שאפילו אם התבואה נמרחה (החלקה ערמות התבואה – פעולה הגורמת לחיוב הפרשת תרומות ומעשרות) ממש יום לפני פטירתו של החבר, למרות זאת, אנו מניחים כי החבר עישר את התבואה. והרי מקרה זה מוגדר כספק מול וודאי. שהרי התבואה הייתה בוודאי טבל (לא הופרש תרומות ומעשרות), ויש ספק האם החבר עישר את התבואה. למרות זאת פסקה הברייתא, שהתבואה מעושרת. כלומר: הספק הוציא מידי וודאי, בניגוד לכלל שאמרנו לעיל שאין ספק מוציא מידי וודאי?    עונה הגמרא:
התם ודאי וודאי הוא, דודאי עשרינהו כדרבי חנינא חוזאה: דאמר רבי חנינא חוזאה - חזקה על חבר שאינו מוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו
לא הבנו טוב. הברייתא עוסקת בוודאי המוציא מידי וודאי. וזאת לפי שיטת רבי חנינא האומר כי ישנה חזקה שחבר לא מוציא מתחת ידיו דבר שאינו מתוקן, לכן אנו אומרים שהחבר בוודאי הפריש תרומות ומעשרות ואין בכלל ספק בכך. 
 

מהו המסר?

הכלל שלמדנו זה עתה בשם רבי חנינא מלמדת אותנו כיצד ''חבר'' מתנהג. תלמיד חכם, אינו משאיר ספקות בבית שלו. אם הוא קנה פירות מכל סוג, הוא מקפיד להפריש מייד תרומות ומעשרות, כדי שלא יישאר בביתו פירות שאינם מעושרים, ויבואו אנשים לידי אכילת פירות אלו ויעברו על איסור ''אכילת טבל''.
הרעיון העומד מאחורי חזקה זו, הוא הדאגה התמידית של ''אדם רציני'' כמו תלמיד חכם, שחס וחלילה לא יגיע לידי כישלון, או הכשלת אנשים אחרים. הוא כל הזמן מחזיק עיניים פקוחות, מתוך דאגה שלא תצא תקלה תחת ידו.
נלמד מדרכו זו של ה''חבר'' ונצעד גם אנו במידת ''זריזות'' זו. נשתדל לא להשאיר ''מכשולים'' בדרכם של אחרים, ונצעד בזריזות בכל מעשה ידינו למען ייטב לנו, לחברינו ולבאי ביתנו.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: rafi.zeberger@gmail.com

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
* (לצורך זיהוי אנושי)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר