גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף ק"א, מדור "עלי הדף"
מסכת עבודה זרה
דף לו ע"ב

"ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני" - מעיקרא מאי קסבר והשתא מאי קסבר?

אודות העונש שאמר יהודה להטיל על תמר כלתו "הוציאוה ותשרף" (בראשית לח, כד), מצינו במכילתין (לו ע"ב) בטעם הדבר, מחמת האיסור של בת ישראל לזנות עם עכו"ם, ולתמר היה אז דין כבת ישראל, וכמו שמצינו במסכת סוטה (י.) שכאשר יהודה בא אליה: "אמר לה שמא נכרית את, אמרה ליה גיורת אני" (ראה 'צפנת פענח' עה"ת פר' וישב שנתגיירה בבית דינו של שם או של יעקב אבינו), ועל כן כשהרתה לזנונים, חשש יהודה שנבעלה לעכו"ם, ודן אותה לשריפה.

דברי הגמרא מוסבים כלפי מה שמבואר בסוגייתנו שגזירת 'בנותיהן' היא אחת מי"ח דבר, ועל כך הקשו: "בנותיהן, דאורייתא היא, דכתיב (דברים ז, ג) 'לא תתחתן בם', דאורייתא - ז' אומות, אבל שאר עובדי כוכבים לא, ואתו אינהו וגזור אפילו דשאר עובדי כוכבים", והמשיכה הגמרא: "ולרבי שמעון בן יוחי דאמר (שם, ד) 'כי יסיר את בנך מאחרי' לרבות כל המסירות מאי איכא למימר, אלא דאורייתא אישות דרך חתנות, ואתו אינהו גזור אפילו דרך זנות", ועל כך הקשו: "זנות נמי בבית דינו של שם גזרו, דכתיב 'ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף'", והיינו, שיהודה דן אותה לשריפה מכח גזירה זו שגזרו בית דינו של שם, שעכו"ם אסור לזנות עם בת ישראל.

ובהמשך הגמרא אמרו: "אלא דאורייתא עובד כוכבים הבא על בת ישראל דמשכה בתריה, אבל ישראל הבא על העובדת כוכבים לא, ואתו אינהו גזור אפילו ישראל הבא על העובדת כוכבים", היינו, שגזירת 'בנותיהן' מי"ח דבר, אינה אלא כלפי ישראל הבא על עובדת כוכבים, אולם, עובד כוכבים הבא על בת ישראל נאסרה כבר מאז.

ומה שנזכר בתירוצם כלפי עכו"ם הבא על בת ישראל שהיא 'דאורייתא', לכאורה תמוה, כי בקושיא אמרו: 'זנות נמי בבית דינו של שם גזרו', אמנם, כבר כתב בזה בחידושי הראב"ד (בסוגיין): "וקרי ליה דאורייתא, על שם שנכתב בתורה דכתיב 'הוציאוה ותשרף'", וכ"כ בתוס' רי"ד: "'דאורייתא גוי הבא על בת ישראל', פירוש, לבית דינו של שם קרי דאורייתא, מפני שהוא כתוב בתורה". אמנם, מצינו באחרונים (ראה 'אבני מילואים' סי' טז סק"א; שו"ת חת"ס אה"ע ח"ב סי' קכה) שהסיקו מלשון זה שעכו"ם הבא על בת ישראל דאורייתא היא (ע"ע חזון איש אה"ע סי' ד סק"א).

והיה מקום לעורר בסוגיא זו, הלא אין הדבר ברור אי בני אברהם יצחק ויעקב באותה עת היה דינם כישראל או כבן נח, וכפי שנודע בבי מדרשא מה שהאריך בזה ה'פרשת דרכים' (דרך האתרים) כלפי זרע אברהם אחרי שנימול וקיים כל המצוות כולן, אם יצאו מכלל בני נח לגמרי ואפילו להקל, או לא - ואין דינם כבני ישראל רק להחמיר ולא להקל. והעולה מדבריו שיש בזה מחלוקת הראשונים (עי' רמב"ן פר' אמור כד, י), ולכאורה האמור בסוגיין שגזרו כבר על גוי הבא על בת ישראל שאיסור יש בדבר, וגם המיתו את מי שעבר על איסור זה, לא אתי שפיר לאלו הסוברים שלא יצאו מכלל בני נח גם להקל, והרי לנו מזה שהיה עליהם דין ספק ישראל וספק בני נח, ואיך ניתן היה להרוג במקום ספק. והתינח לאלו הסוברים שיצאו מכלל בני נח גם להקל יובן שפיר, כי היה להם דין וודאי ישראל, ועל כן שפיר דנוה בשריפה, כי אחרי שנתגיירה דין ישראל גמור יש לה, ועברו על איסור זה באופן ודאי ושפיר הגיע לה עונשה.

ואמנם גם בזה עמד הראב"ד בחידושיו, וז"ל: "בית דינו של שם גזרו, דכתיב 'הוציאוה ותשרף', ואע"פ שבאותה שעה לא היו ישראל, הרי היו שם בית דינו של שם ובית דינו של אברהם אבינו ע"ה שהיו מקיימין את התורה בהופעת רוח הקדש, ושאר האומות היו בעיניהם כגוים, לפי שלא היו מקיימין המצות והיו עובדים עבודה זרה, וגזרו אלו שיהו גדורים מן העריות שלא יתערבו באחרים כדי שלא ימשכו אחריהם בע"ז, שלא ישאו את בנותיהם, ובנותיהם שלא ינשאו להם ואפילו דרך זנות, ולא עוד אלא מפני גדר דבר גזרו עליה שריפה באותה שעה, וכששמע יהודה כי ממנו היה הצילה, שהרי יהודה ישראל היה, ובני יעקב כשהיו נושאים את בנותיהם היו מגיירין אותן קודם לכן". מפורש יוצא, שאכן לא היו עדיין עליהם דין ישראל, וכפי שתמה בקושייתו: "ואע"פ שבאותה שעה לא היו ישראל", אכן, אחרי שהיו מקיימים את התורה היו בעיניהם כל האומות כגוים, לפי שהיו עובדים ע"ז, וגזרו בית דינו של שם ושל אברהם אבינו שלא יתערבו עם שאר כל האומות, ושוב לא קשה מידי, כי גם כשעדיין לא היה להם דין ישראל, כבר נגזרה עליהם גזירה זו.

ועל פי המשך דברי הראב"ד, "וכששמע יהודה (-שדינו היה כבן ישראל) כי ממנו היה, הצילה", כי שוב לא עברה על גזירה זו ואינה חייבת מיתה, יתבארו היטב פסוקי התורה בפרשת תמר, וכמו שנאמר (בראשית לח, כד-כו): "ויהי כמשלש חדשים ויגד ליהודה לאמר זנתה תמר כלתך וגם הנה הרה לזנונים ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף. הוא מוצאת והיא שלחה אל חמיה לאמר לאיש אשר אלה לו אנכי הרה ותאמר הכר נא למי החתמת והפתילים והמטה האלה. ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני" וגו', כי מתחילה חשש שנבעלה מעכו"ם, לכן דן אותה למיתה, כי עברה על גזירה זו, אכן אחרי שנתברר לו שממנו היה הדבר, שפיר אמר: "צדקה ממנו", דהיינו, 'ממנו' היה הדבר, ואם כן אין לה דין מיתה כלל, כי בישראל לא נגזרה הגזירה.

כביאור זה מביא החיד"א זי"ע בספרו 'פני דוד' (פר' אמור) מכת"י 'נמוקי ר' ישעי' דמטראני', בשמו של רבינו יצחק בעל החוטם (הוא רבינו בעל הסמ"ק זלה"ה) "דבית דין של שם גזרו על בת ישראל הנבעלת לגוי תשרף, ובני נח אזהרתן זו היא מיתתן, ולא היה שם ישראל אחר כי אם יהודה, לפיכך סבר יהודה כי לגוי נבעלה וציוה לשרפה, וכשאמרה לו 'הכר נא למי החותמת', והרגיש כי לו נבעלה, אמר 'צדקה ממני'..." (ראה עוד אוה"ח הק' בפסוקים הללו).