נשבר - לא נורא / רפי זברגר

עבודה זרה לח ע''א

הקדמה

ישנה מחלוקת ידועה בהלכות שבת לגבי דין ''אינו מתכוון''. הדוגמא הקלאסית למקרה זה: גורר אדם מטה כסא ספסל על גבי קרקע, למרות שבפעולה זו אדם יעשה חריצים בקרקע, פעולה האסורה מדין חורש. למרות זאת רבי שמעון מתיר לעשות זאת, כיוון שאינו מתכוון לפעולת החרישה כלל וכלל, אלא רק להזיז את הכסא או המטה וכדו'. רבי יהודה חולק על רבי שמעון ואוסר פעולת גרירה זו, למרות שאינו מתכוון לחרישה. ההלכה נפסקה כרבי שמעון: אינו מתכוון מותר בשבת. 
יש הסתייגות אשר גם היא מוכרת, הקובעת כי אם הפעולה היא ''פסיק רישיה'', תוצאה ''הכרחית'' אשר תקרה בכל אופן, אזי אין את ההיתר של ''אינו מתכוון''. 
גם בנושאי איסורי בישול עכו''ם, אותו למדנו במשנה האחרונה, יש דין ''אינו מתכוון'', ובכך נעסוק במאמר זה. 
 

הנושא

רב ברונא בשם רב פסק: עובד כוכבים שהצית את האור באגם כל החגבים שבאגם אסורין. אם עובד כוכבים הצית את האש באגם, והיו שם חגבים המותרים באכילה על פי התורה, אך נחרכו מן האש שהוצתה – נאסרו החגבים באכילה. 
הגמרא דנה מאיזה דין בדיוק נאסרו החגבים: 
אילימא דלא ידע הי טהור והי טמא, מאי איריא עובד כוכבים אפילו ישראל!
אם לא ידוע האם מדובר בחגב אסור או בחגב מותר, ואין אפשרות לזהות בגלל השריפה? אם כך, שואלת הגמרא, אין משמעות לכך שעובד כוכבים הצית את המקום, גם אם ישראל היה מצית, ולא היינו יודעים האם החגב מותר באכילה או שמא אסור, לא היינו מתירים לאכול ספק חגב המותר.
אלא מעמידה הגמרא טעם אחר: משום בישולי עובדי כוכבים.
האיסור הוא מדין בישול עכו''ם. ובגלל שהעכו"ם הצית את האש ובעצם גרם ל''בישולם'' של החגבים, הרי זה הופך להיות בישולי עכו''ם ונאסר באכילה. 
גם העמדה זו נדחית: כי האי גוונא מי אסיר? והאמר רב חנן בר אמי אמר רבי פדת אמר רבי יוחנן: האי עובד כוכבים דחריך רישא שרי למיכל מיניה אפילו מריש אוניה, אלמא לעבורי שער קמיכוין, הכי נמי לגלויי אגמא קא מיכוין.
מדוע נאסור לאכול את החגבים, והרי למדנו מימרה בשמו של רבי יוחנן, המתיר לאכול ''ראש אוזן'' של בהמה שחוטה, אשר נחרכה ע''י העכו''ם על מנת להשיר את השיער! הסבר להיתר זה הוא בגלל שהעכו''ם ''אינו מתכוון'' לבשל כלל וכלל, אלא רק לשרוף את השערות. אם כן, אומרת הגמרא, גם אצלנו, בהצתת האגם, העכו''ם אינו התכוון לשרוף ''ולבשל'' את החגבים, אלא רק לשרוף את העשבים ובכך לגלות את פני האדמה. 
עונה הגמרא וחוזרת להעמדה הראשונה: לעולם דלא ידע הי טהור והי טמא – באמת האדם הסתפק האם החגב טמא או טהור ולכן אסור באכילה. ולגבי שאלתנו לעיל, מדוע מדובר בעכו''ם הרי אותו דין יכול להיות גם כאשר ישראל שרף, 
לגבי זה עונה הגמרא: ומעשה שהיה בעובד כוכבים היה. נכון, ניתן היה לומר גם על ישראל שהצית, אך המעשה שעליו סופר היה עם עכו''ם, ובאמת, אין זה דין מיוחד לעכו''ם. 
 

מהו המסר?

דין זה של ''אינו מתכוון'' נלמד כאמור בהלכות שבת, אך תופס גם לגבי איסורים אחרים בתורה. הגדרת הפטור בהלכות שבת שייכת לדין ''מלאכת מחשבת אסרה תורה'' ואם אינו מתכוון, הרי שאינו עושה ''מלאכת מחשבת''. אך כאמור, עיקרון זה מיושם גם בהלכות אחרות, כנראה בגלל שהתורה לא אסרה פעולות שאין אדם מתכוון אליהם.
עיקרון חשוב זה, מלמד אותנו גם פרק בהלכות חינוך ויחסי בינאישיים. כאשר ילדנו עושה פעולה בלי כוונה, או אדם מבוגר שאנו בקשר איתו, הרי שכך צריך להתייחס. אין לכעוס עליו, או להוכיחו בקולי קולות, שהרי באמת הוא לא התכוון למה שעשה. יש הרבה דוגמאות למעשים שנעשים ללא כוונה. ניתן דוגמא אחת: אם נשבר כלי אוכל בלי משים, הרי שאין להקים ''זעקה גדולה ומרה'', כפי שעושים חלק מן ההורים במקרים אלו. כמובן, שיש ללמד את הילד כיצד להיזהר ולהימנע מפעולות העלולות לגרום לנזק אפילו בלי משים, אך אם כבר קרה המקרה, יש להתייחס אליו כפעולה ''בלי כוונה'', ''להבין'' את רגשותיו של הילד, שממילא הוא נפחד ונרעש מתוצאת השבירה, ולא להעצים את תחושות הפחד והבהלה אשר אופפות אותו. בנוסף לכך, יש ''לשמוח'' שמדובר אך ורק בנזק כספי, קטן או אפילו גדול, ולא בנזק מסוג אחר, היכול לגרום לצער פי כמה וכמה.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]