בושת חכמים / רפי זברגר

עבודה זרה לה ע''ב - לו ע''א

הקדמה

המשנה בדף ל''ה מפרטת דברים השייכים לעכו''ם אשר אסורים לשימוש אך לא נאסרו בהנאה, בין היתר נמנה שם השֶמֶן, עליו נדון במאמר זה. 
 

הנושא

בשלהי דף ל''ה ובתחילת דף ל''ו ישנה מחלוקת למקור גזירת ''שמן עכו''ם'': רב אמר דניאל גזר עליו, ושמואל אמר זליפתן של כלים טמאים אוסרתן.
לפי רב זוהי גזירה קדומה מימיו של דניאל, ולעומתו, סובר שמואל כי הגזירה נובעת מתוך המציאות שהשמן קולט מן החומרים הבלועים בכלים הטמאים, בהם שהה השמן. 
שמואל מנסה להוכיח את שיטתו על פי מימרה של רב יצחק בן שמואל, נכדו של מרתא, אשר דרשו בשם ר' שמלאי בעיר נציבין: שֶמֶן - ר' יהודה ובית דינו נמנו עליו והתירוהו, קסבר: נותן טעם לפגם מותר, אלא לדידך דאמרת, דניאל גזר עליו, דניאל גזר ואתא רבי יהודה הנשיא ומבטל ליה? והתנן: אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו, אלא אם כן גדול הימנו בחכמה ובמנין!
ר' שמלאי מתאר כי רבי יהודה נשיאה (נכדו של רבי יהודה הנשיא, מחבר המשנה) החליט לבטל את גזירת ''שמן עכו''ם''. אומר שמואל, לשיטתי אין בעיה להסביר את הורדת הגזירה, שאני מסביר כי הבעיה בשמן, הוא הטעם הנפלט מן הכלים הטמאים בהם השמן מאוחסן, בעלי הגזירה סברו "נותן טעם לפגם אסור'' ולכן גזרו את הגזירה, אך רבי יהודה נשיאה סבר כי ''נותן טעם לפגם מותר'' ולכן הוא ביטל את הגזירה. אבל לשיטתך, ממשיך שמואל לומר לרב, שאתה סובר כי דניאל גזר את הגזירה, האם ייתכן שדניאל יגזור גזירה ורבי יהודה נשיאה יבטלה?
תגובת רב לדברי שמואל תמוהה למדי: שמלאי, לודאה קא אמרת - שאני לודאי דמזלזלו.
רב התייחס בזלזול ניכר לר' שמלאי אשר אמר כי הגזירה בטלה. הוא כינה אותו ''לודאי'' (מן העיר לוד) ואמר באופן כללי, שאנשי לוד ''מזלזלים'' בגזירות של חכמים, ולכן אין להסתמך עליהם!
מייד ענה לו שמואל ושאל את רב חברו: אשלח ליה? האם אתה מסכים שאשלח הודעה לר' שמלאי עם תגובתך לדבריו?
(יש המפרשים את שאלת שמואל, האם לשלוח את אמירתו של רב לרבי יהודה נשיאה, בן דורם). 
מתארת הגמרא במילה אחת את תחושותיו של רב, בעקבות שאלתו של שמואל: אכסיף - התבייש באמירתו הקודמת. 
למרות הבושה מהאמירה שלו על הלודאים, הוא המשיך וניסה להוכיח את טענתו, כי אין לבטל את הגזירה על שֶמֶן עכו''ם. 
 

מהו המסר?

למדנו היום על דוח שיח בין רב לשמואל, כאשר שמואל מוכיח את רב על אמירתו, והוצאת לעז על קבוצת אנשים לא קטנה. וכיצד רב מקבל את התוכחה ומתבייש מאמירה שלו עצמו.
רב היה חכם גדול, חי בתקופת התפר שבין חכמי המשנה (תנאים) לחכמי הגמרא (אמוראים), ואמרותיו, הלכותיו ופסיקותיו פרוסות על פני כל הש''ס. למרות כל זאת הוא כנראה מעד בלשונו, ואמר משפט שלאחר מכן התחרט עליו והתבייש בו.
טעותו זו של רב, לא הדירה אותו מעולם התורה חס וחלילה, לא גרמה לאנשים לבטל את דעותיו ופסיקותיו, אלא קיבלו את התנצלותו, הבינו את טעותו ו...המשיכו הלאה.
אירוע זה מזכיר לנו אירועים המתרחשים גם בימים אלו, כאשר הקרינו צילום של חלק משיעור הלכתי תורני, בו נראה הרב אומר דברים שלכאורה אינם צריכים להיאמר. בעקבות כך, קראו תגר על כל פועלו הרב משכבר הימים, וניסו לבטל אותו ולהנמיך את קומתו. מהתנהגות החכמים בגמרא, אנו למדים כי התנהגות זו פסולה מכל וכול. כל רב, אפילו אם הוא מעד וכשל בלשונו, ממשיך להיות רב, ממשיך לכהן בקדוש, ממשיך ללמוד וללמד, להרביץ תורה ברבים ומפיץ מעיינותיו החוצה. הוא כמובן מתנצל על חוסר רגישות אשר הייתה לו זה לא מכבר, ומנסה להמשיך הלאה במעלה הדרך.
זו גם צריכה להיות דרכנו החינוכית כלפי ילדינו ותלמידינו. גם אם הילד מעד ונכשל באמירה זו או אחרת (מי אינו נכשל בלשונו?), לא נועלים את הדלת בפניו, לא דוחים אותו חס וחלילה, אלא ממשיכים לאהוב אותו, לכבדו ולהתייחס אליו כמו לאדם חוטא, אשר מנסה לחזור בתשובה.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]