סקר
באיזה סבב של "דף יומי" אתה?
ראשון
שני
שלישי
רביעי ומעלה


 

הרב דוד כוכב
חידושים וביאורים


חיוב שואל באונסין ופטור מחמת מלאכה

בבא מציעא צד ע"ב - צו ע"ב

 
"והשואל משלם את הכל, בשלמא שבורה ומתה דכתיב (שמות כב, יג) וְכִי יִשְׁאַל אִישׁ מֵעִם רֵעֵהוּ וְנִשְׁבַּר אוֹ מֵת [בְּעָלָיו אֵין עִמּוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם].
...
איבעיא להו: כחש בשר מחמת מלאכה מאי? אמר ליה ההוא מרבנן ורב חלקיה בריה דרב אויא שמיה: מכלל דכי מתה מחמת מלאכה מחייב? נימא: לאו לאוקמא בכילתא שאילתה. אלא אמר רבא: לא מיבעיא כחש בשר מחמת מלאכה דפטור, אלא אפילו מתה מחמת מלאכה - נמי פטור. דאמר ליה: לאו לאוקמא בכילתא שאילתה
".

קשה,
א. שותפים שמתה בהמתם מפסיד כל אחד חלקו, גם אם אחד הוא בעל הגוף ואחד בעל הפירות. שואל מקבל פירות לזמן קצוב, ובמות הבהמה ללא אשמתו, ניחא שיפסיד את השימוש בשאר הזמן, אך למה שיהיה חייב לשלם גם את הגוף?
ב. אמרו במסכת נדרים דף כז ע"א: "ההוא גברא דאתפיס זכוותא בבי דינא, ואמר: אי לא אתינא עד תלתין יומין ליבטלון הני זכוותאי, איתניס ולא אתא, אמר רב הונא: בטיל זכוותיה. אמר ליה רבא: אנוס הוא, ואנוס רחמנא פטריה, דכתיב: (דברים כב, כו) וְלַנַּעֲרָ(ה) לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר". סובר רבא שכשם שאונס פוטר מעונש, כך אונס פוטר בהתחייבות ממונית. למה אם כן אונס אינו פוטר את השואל מהתחייבותו בתשלום?
ג. למה שואל חייב כשמתה הבהמה מעצמה? הרי יכול לטעון: (מסכת בבא מציעא דף לו ע"ב) "מלאך המות, מה לי הכא ומה לי התם" וסביר שהיתה מתה גם אם היתה נשארת ביד המשאיל, וכיון שהתברר שהגיע עת הבהמה למות כבר אין לה שום ערך, שהרי אין מחיר בהמה הנוטה למות כמחיר צעירה שכוחה במותניה!

אלא שאכן פטור השואל כאשר מוכח שהגיע עת הבהמה למות גם לו היתה נשארת ביד המשאיל, כגון שכל בהמות המדינה מתו במגיפה או שציוותה המלכות להמית את כל הבהמות שבגילה. וכמו בדברי רבה במסכת בבא קמא דף כו ע"ב: "זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור, מאי טעמא מנא תבירא תבר", ופירש הרמב"ן במלחמת ה' על הרי"ף (דף יא ע"ב) "כיון שסופו להשבר ואין לו דמים עכשיו".
אולם כשאין ודאות כזו, חזקת הבהמה היא שתמשיך לחיות ומחירה כמחיר השוק. והסיבה למיתה תלויה במחלוקת במסכת בבא מציעא דף קז ע"ב:
"(דברים ז, טו) וְהֵסִיר ה' מִמְּךָ כָּל חֹלִי.
אמר רב: זו עין. רב לטעמיה, דרב סליק לבי קברי, עבד מאי דעבד. אמר: תשעין ותשעה בעין רעה, ואחד בדרך ארץ.
ושמואל אמר: זה הרוח. שמואל לטעמיה, דאמר שמואל: הכל ברוח. ולשמואל, הא איכא הרוגי מלכות? - הנך נמי, אי לאו זיקא - עבדי להו סמא וחיי.
רבי חנינא אמר: זו צינה, דאמר רבי חנינא: הכל בידי שמים חוץ מצנים פחים, שנאמר (משלי כב, ה) צִנִּים פַּחִים בְּדֶרֶךְ עִקֵּשׁ שׁוֹמֵר נַפְשׁוֹ יִרְחַק מֵהֶם.
רבי יוסי בר חנינא אמר: זו צואה, דאמר מר: צואת החוטם וצואת האוזן - רובן קשה ומיעוטן יפה.
רבי אלעזר אמר: זו מרה. תניא נמי הכי: מחלה - זו מרה, ולמה נקרא שמה מחלה - שהיא מחלה כל גופו של אדם. דבר אחר: מחלה ששמונים ושלשה חלאים תלוין במרה, וכולן - פת שחרית במלח וקיתון של מים מבטלתן".
והשואל מקבל עליו לשמור על הבהמה ככל שידו מגעת מכל מזיק שהוא, וגם מקבל על עצמו בפירוש שאם בכל זאת תינזק ישלם הוא את מחירה.

ותולים שטיבעו ומזלו של השואל גרם לנזק, וכמו שביאר רש"י בכמה מקומות:
רש"י גיטין דף עד ע"ב: "הא לא איצטריך - ומזלו גרם".
רש"י בבא מציעא דף קג ע"א: "אזדא ליה - הלך לו, מזלו גרם, ואמאי חייב להעמיד לו בית".
רש"י בבא מציעא דף קה ע"ב: "מהו - מי אמרינן דכיון דנשתייר תלם אחד על פני כולה שלא לקתה אין זו מכת מדינה אלא מזלו".
רש"י בבא מציעא דף קו ע"ב ד"ה עבדא ארעא: "ואמר בבבא בתרא (צו, ב) חמרא אכתפא דגברא שוור, זה קונהו מזה טוב, ומזלו גורם להחמיץ".
רש"י בבא מציעא דף קטז ע"ב: "אזדא - מזלו גרם לו".
רש"י נדה דף כה ע"ב: "זכה בה רב ביבי בשמעתיה - מזלו גרם לומר שמועה זו וקדמני".


על פי זה מתבאר גם דין פטור מתה מחמת מלאכה. שהרי קשה, מה בכך שהורשה לעשות בה מלאכה, הרי חייב הוא גם אם לא נגע בה ומתה מאליה!
כך הקשה בחידושי הרמב"ן בבא מציעא דף צו ע"ב: (הובא בב"י סימן שמ, ג)
"הא דאמרינן במתה מחמת מלאכה לאו לאוקומה בכילתא שאילתה, קשיא לי וכי מגרע גרע כיון דכי מתה מחמת עצמה חייב אע"ג דמלאך המות הוא דקטלה ומה לי הכא ומה לי התם, כי מתה מחמת מלאכה דשואל דמכל מקום איהו גרם לה היכי מפטר, בשלמא למפטר בה שאר שומרין בהך טענה דלאו לאוקמה בכילתא שאילתה טענה מעלייתא היא לומר דלאו פשיעה דידהו היא, אלא שואל מי יכלת למימר בה טפי מאונס?".

הרמב"ן תירץ: "וי"ל דשואל ודאי חייב באונסין אבל לא בפשיעה דמשאיל, וכאן משאיל פשע בה שהשאילה למלאכה והיא אינה יכולה לסבול אותה וכגון שמתה מחמת אובצנא דמלאכה".
אך קשה, הרי הפטור הוא מטעם "דאמר ליה: לאו לאוקמא בכילתא שאילתה", וטענה זו שייכת גם כשהמשאיל היה אנוס ולא יכל לדעת שתמות במלאכה כזו, הרי מעולם לא קרה לה כלום מחמת מלאכה קשה.

ובחידושי הרשב"א שם תירץ: "נראה לי דהיינו עיקר טעמיה דרבא דודאי מאן דמשאיל פרה לחברו למלאכה מידע ידע דעבידא לאכחושי בבשרא דלאו לאוקמה בכילתא שאלה, ואפילו הכי לא שָׁם ליה מעיקרא בכחשא, וכיון דלאו בכחש קפיד, אף במתה מחמת מלאכה נמי לא קפיד דמה לי קטלה כֻּלָּהּ מה לי קטלה פלגא". כלומר שכשם שהמשאיל ויתר על דמי השימוש והפְּחת כך ויתר על הפחת של קלקול גמור. גם מדברי רבא: "לא מיבעיא כחש בשר מחמת מלאכה דפטור, אלא אפילו מתה מחמת מלאכה נמי פטור" משמע שמתה מחמת מלאכה זה הרחבה של כחש בשר מחמת מלאכה.
אך קשה, יטען המשאיל: אמנם מחלתי על הפחת הצפוי אך ודאי לא העלתי על דעתי מחילה על מתה מחמת מלאכה שאמרו במסכת בבא מציעא דף לד ע"א שאינו שכיח. ואדרבה, דרשתי תשלום על מתה מאליה שלא כצפוי, ולמה לא תהיה מתה במלאכתה בכלל זה?

אמנם על פי האמור לעיל מבואר שחיוב התשלום תלוי בשמירה שקיבל עליו השומר. שהרי לולא כניסתו תחת הבעלים כשומר לא היה חייב כלום, שהרי לא הזיק דבר ואשמתו פחותה מגרמא. ואולם הוא לא קיבל על עצמו תשלומין אלא על נזק שהוא קיבל על עצמו לשמור בפניו. ואילו על נזק שמחמת מלאכה הוא לא קיבל על עצמו שום שמירה, אדרבה, הוא קיבל את הבהמה על דעת שיעבוד בה כרצונו למרות החשש לנזק, "לאו לאוקמא בכילתא שאילתה".


הקשו הראשונים על הרמב"ם (הלכות שאלה ופקדון א, א) למה פטר "בשעת מלאכה", ולא "מחמת מלאכה" כלשון הגמרא וסברתה, הרי יתכן שהמלאכה תגרום למיתה שלא בזמן המלאכה. וגם השו"ע לא הביא כלל את דברי הרמב"ם.
ואפשר לפרש שדעת הרמב"ם שקשה לאבחן אם המיתה מחמת מלאכה או דבר אחר, לכן הולכים על פי הרוב, בשעת מלאכה רובן מחמת מלאכה, ושלא בשעת מלאכה רובן מחמת דבר אחר.



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר