סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 1066

"מזרחית צפונית בה גנזו בית חשמונאים את אבני המזבח"

עבודה זרה נב ע"ב

הגמ' מביאה משנה במס' מדות בה נאמר: שבקרן מזרחית צפונית של ההיכל גנזו בית חשמונאים את אבני המזבח ששיקצו אנשי יוון, ואמר רב ששת ששקצו לעבודת כוכבים. כאשר נכנסו היוונים להיכל, הם עבדו ע"ז למזבח, וכאשר החשמונאים נצחו אותם, היתה ראשית עבודתם לטהר את המקדש, וכמו שאנו אומרים בתפילת על הנסים, ואח"כ באו בניך לדביר ביתך ופינו את היכלך וטיהרו את מקדשך. חלק מהעבודה היה לקחת את אותם אבני מזבח, שעבדו להם היוונים לעבודת כוכבים, ולגנוז אותם באותה פנה, זאת משום שכאשר גוי לוקח חפץ או אבן ועובד לה, הופכת האבן להיות אסורה בהנאה משום ע"ז, ולכן העצה היחידה היתה לנתוץ את המזבח ולגנוז את האבנים. שואלת הגמ': והרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, נמצא, שהמזבח היה בגדר דבר שאינו שלו, ומדוע היו צריכים לנתוץ את המזבח. עונה הגמ': "קרא אשכח ודרשו", הם מצאו מקור לכך מהפסוק, דכתיב ביחזקאל: "ובאו בה פריצים וחיללוה". למדו מדברי המקרא שכאשר הפריצים היוונים נכנסו לתוך ביהמ"ק הם חיללוהו, ע"י הכבוש נעשה ביהמ"ק שטח שלהם, וכפי שמסבירים הראשונים כאן: שיש בזה גדר קנין כבוש מלחמה, וברגע שביהמ"ק הפך להיות ממונית שלהם הרי התחללה קדושתו, ולכן כאשר היוונים השתחוו למזבח נאסר המזבח משום ע"ז. הסתפקה הגמ' מה לעשות עם המזבח המשוקץ. בהל' ע"ז התבאר: שכאשר גוי עבד ע"ז לדבר מסוים, ואם הוא שבר את הע"ז, בעצם השבירה הוא ביטל את הע"ז, ובכך פקע איסור ע"ז מהחפץ, דבר זה גם אם הוא ייעשה באופן כפייתי הוא תקף, ולכן העלו החשמונאים בדעתם אפשרות לכפות על אחד מהיוונים שישבור את אבני המזבח ובכך יבטל את הע"ז, ושוב ניתן יהיה להשתמש באותם אבנים לקדושת אבני מזבח, אבל דחו החשמונאים את האפשרות הזו, "אבנים שלימות אמר רחמנא", ולכן אין אפשרות להביא גוי שישבור את אבני המזבח, משום שאם יעשו כך אמנם הע"ז תפקע, אבל לא תהיה אפשרות לבנות באותם אבנים משום הפגימה. חשבו החשמונאים עצה אחרת: ניקח גוי שישבור את האבנים, איסור הע"ז יפקע ואז לאחר השבירה יקחו ברזל וישייפו את הפגימות כך שהאבנים תשארנה שלימות, אומרת הגמ': שגם את זה א"א לעשות "לא תניף עליהם ברזל אמר רחמנא", יש קפידא שאותם אבנים מהם בונים את המזבח צריכים להיות אבנים כאלו שלא הונף עליהם אף פעם ברזל. שואלת הגמ': אמנם לא היתה עצה כיצד להשתמש באותם אבני מזבח, והיו חייבים לפרק את המזבח, אבל מדוע היו צריכים לגנוז אותם, ניתן היה לשבור את אבני המזבח באופן שלא ניתן לבנות מחדש, אבל ע"י השבירה יפקע איסור ע"ז, ואז יוכל כל אדם ליטול לעצמו את האבנים ולהשתמש בהם לצורכו, עונה הגמ' : כיון שאותם אבנים היו בשימוש לגבוה, שוב אין זה הגון לתת לאותם אבנים להיות בשימוש הדיוט, ולכן החליטו החשמונאים אחר נתיצת המזבח לגנוז את אבניו באותה פינה מזרחית צפונית של העזרה.

תוס' בדף כ"ג: ד"ה "בקשו" מתייחסים לסוגיית הגמ' שם בה מובא סיפור המעשה המפורסם: שאלו את רבי אליעזר עד היכן כבוד אב ואם, אמר להם: צאו וראו מה עשה עו"כ אחד לאביו באשקלון, ודמא בן נתינה שמו. פעם אחת ביקשו ממנו אבנים לאפוד ב 60 רבוא שכר, והיו מפתחות מונחות תחת מראשותיו של אביו, ולא צערו, וכהסברו של רש"י ולא צערו להקיצו משנתו, לשנה אחרת נולדה לו פרה אדומה בעדרו, נכנסו חכמי ישראל אצלו אמר להם יודע אני בכם שאם אני מבקש מכם כל ממון שבעולם אתם נותנים לי, עכשיו איני מבקש מכם אלא אותו ממון שהפסדתי בשביל אבא, ע"כ הסיפור הנפלא.

תוס' מנסים לקבוע את התאריך של עובדה זו: "האי דמא בן נתינה ע"כ בבית שני היה מדקאמר לשנה אחרת נולדה לו פרה אדומה בעדרו" דהא קיימא לן דבימי בית ראשון לא נשרפה שום פרה אדומה כי עדיין היה להם מספיק אפר פרה אדומה מאותה פרה שעשה משה רבינו שנמשכה כל ימי בית ראשון ועד עזרא, ועזרא עשה את הפרה השניה. מעתה, ממשיכים תוס' להסיק מסקנא נוספת מאותו סיפור: ומשמע דבבית שני היה להם שמיר דאמרינן בגיטין סח. דאבני אפוד צריכים שמיר, משום דכתיב: "במלאתם", כותב עליהם בדיו ומראה להם שמיר והן נבקעות מאליהן כתאנה זו שנבקעת ואינה חסרה כלום, הרי על אבני האפוד נחקקו שמות השבטים והיתה קפידה שלמרות החקיקה ישארו אבני האפוד שלמים שהרי כך נאמר "במלאתם", דבר זה לא ניתן לעשות אלא ע"י אותו שמיר עליו כותב רש"י במס' גיטין ס"ח. בריה מששת ימי בראשית ואין כל דבר קשה יכול לעמוד בפניו, את אותו שמיר מניחים ע"ג אבני האפוד ע"פ שרטוט שמשרטטים מראש, ואז נוקב השמיר בכוחו והאבן נמצאת נחקקת למרות שהיא לא נחסרת, אילולא השמיר לא ניתן ע"פ דברי הגמ' שם בגיטין לחקוק את שמות השבטים על אבני האפוד בשום אופן. ואם אצלינו בסיפור מבואר שאותו דמא בן נתינה התבקש לתת לחכמים אבנים לאפוד, משמע שגם בבית שני עדיין היתה אותה בריה ששמה שמיר מצויה בעולם. ע"פ מסקנא זו מקשים שם התוס' קושי' עצומה ונוראה על דברי הגמ' שלנו, אם בימי בית שני עדיין היה קיים השמיר ואנו יודעים שהשמיר בכוחו לנקב את האבן בלי ליצור שום פגימה, היתה א"כ עצה פשוטה לקחת את אבני המזבח וע"י אחד מהגוים בכפיה יניח אותו גוי את השמיר ע"ג אבני המזבח, השמיר ישבור את אבני המזבח אבל ישאיר אותם במצב של אבנים שלימות, יהיה כאן ביטול ע"ז בלי החיסרון של אבנים שלימות, ולא נוכל לומר שהשמיר לא היה קיים בבית שני שהרי תוס' הוכיחו מדברי אותו סיפור שהשמיר היה קיים עדיין בבית שני. תוס' בכל המקומות מיישבים שאע"פ שהשמיר מסוגל לחרוט את אבני החושן ועדיין להשאיר אותם בגדר של "במלאתם" בכ"ז ביחס למזבח שם אפי' פגימה קטנה של חגירת ציפורן פוסלת שנאמר: "שלמות" וכאשר התורה אומרת שלמות יש בזה קפידא גדולה יותר מאשר כאשר התורה אומרת במלאתם, ואותו שמיר לא מסוגל ליצור מצב כזה שלא תהא אפי' פגימה שלא תחגור בציפורן. אולם שואלים תוס': אם תירוץ זה נכון הוא, מעתה כיצד ניתן בכלל לבנות מזבח, והרי בכל אבן מטבע ברייתה יש בה איזה פגימה, האבן גם לא מתאימה במידותיה, להניף ברזל א"א, גם ע"י שמיר מתבאר שלא ניתן להגיע לאותה שלימות שדורשת התורה, א"כ כיצד בכלל ניתן לבנות מזבח, ואותם חשמונאים שלקחו את אבני המזבח וגנזו אותם, כיצד בנו מזבח חדש. בכמה מקומות נשארים תוס' על שאלה זו בצ"ע. במס' סוכה עונים התוס' על שאלה זו בשני אופנים: בתירוצם הראשון: שיש מקום לומר שמה שאסור להניף ברזל על אבן כאשר היא מיועדת למזבח, הר"ז דווקא אם האבן כבר הוקדשה, אבל כל עוד האבן עדיין במצב של חולין, ניתן כן להניף עליה ברזל ולהכשיר אותה למזבח, ניתן א"כ לקחת אבן חולין לסטט אותה ע"י ברזל ואז להקדיש אותה ולהשתמש בה לצורך המזבח, אבל אומרים תוס': לא צריכים להגיע לחידוש דין זה, ניתן למצוא אבנים שלימות בלי שום פגימה בקרקעית הנחל או בקרקעית הים. דברי התוס' שם במס' סוכה מוקשים עד למאוד מאוד מדברי גמרתינו, וכפי שמקשה הגאון בעל המנחת חינוך. המנ"ח במצוה מ' מצטט את דברי התוס' וכותב עליהם כך: אמנם תמוה לי על דברי תוס' מגמ' מפורשת במס' ע"ז נ"ב: ותוס' עצמם שם מביאים גמ' זו דמלכי חשמונאים גזנו אבני המזבח ששקצו מלכי יוון. ופרכינן בגמ' ונתברינהו, היינו שהגוי ישבור אותם. עונה הגמ': אבנים שלמות בעינן. ופרכינן וננסרינהו. פירש"י במקום הפגימות שיהיו חלקים. ומקשינן: הלא לא תניף עליהם ברזל כתיב ולכן גנזום, א"כ כיון דמפורש שם בגמ' דאבני המזבח יצאו לחלוין מקרא דבאו בה פריצים וחללוה, שאם לא היו יוצאים לחולין לא היה נאסר המזבח, שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, וא"כ כאשר באו חשמונאים היו יכולים החשמונאים להחליקם בברזל ואחרי זה להקדיש אותם ולבנותם במזבח, שהרי היו חולין גמורים אלא ע"כ שהאיסור של לא תניף עליהם ברזל הא אפי' נגע בהם ברזל קודם שהוקדשו. ודברי תוס' תמוהים הפלא ופלא, ולא מצאתי לנגר ובר נגר דיפרקיניה.

יש מקום ליישב את תמיהתו העצומה של המנ"ח בכך שהרי כל הקניין של אותם יוונים נעשה ע"י כבוש מלחמה, באו בה פריצים וחללוה. ומסביר הרמב"ן: שהרי"ז ע"י קנין מסוים שנקרא כבוש מלחמה, שכאשר במלחמה אומה מסוימת כובשת שטח, רגע הכבוש הוא רגע הקניין. מעתה כאשר החשמונאים חזרו וכבשו מהיוונים את ביהמ"ק הרי שברגע הכבוש חזר שוב ביהמ"ק להיות בשליטתם של החשמונאים ואליבא דהראשונים במס' ב"ב ע"ט. שגם להקדש יש קניין חצר, נמצא שהר הבית כולו ברגע שנכבש, זכה הקדש מחדש באותם אבנים משום קניין חצר, וברגע שהפכו אבני המזבח להיות קניין של הקדש, שוב לא ניתן היה להניף עליהם ברזל, אבל אבן של חול בהחלט, יתכן כדברי התוס' שעדיין לא נאמר האיסור של לא תניף עליהם ברזל, כך שניתן לקחת אבן של חול לשייף אותה בברזל ורק אח"כ להקדישה ולבנות במזבח.

(האדמו"ר מטאלנא שליט"א)