פתרונות יצירתיים / רפי זברגר

עבודה זרה כג ע"ב - כד ע''א

הקדמה

בדף כ''ג ניסינו להסביר את טעמו של רבי אליעזר האוסר לקחת פרה אדומה מגוי. הגמרא ציטטה ברייתא של רבי שילא בניסיון לומר כי רבי אליעזר סובר כמו רבי שילא, המסביר כי מקור הדין של רבי אליעזר בפסוק העוסק בדיני פרה אדומה הכתובה בפרשת חקת (במדבר, י''ט, ב'): דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה.. ומסבירים: בני ישראל לוקחים ולא גויים לוקחים, לכן אין לקחת פרה אדומה מגוי .
 

הנושא

על כך שואלת הגמרא בעמוד ב': אלא מעתה (שמות כ''ה, ב'): דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה, הכי נמי דבני ישראל יקחו ואין העובדי כוכבים יקחו?
האם בנושא תרומה לבית המקדש, שם נאמר לדבר אל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, האם גם שם נאמר כי ניתן לקבל תרומה לבית המקדש רק מבני ישראל ולא מתרומות של גויים?
הגמרא מנסה לומר: וכי תימא הכי נמי? אולי באמת נאמר שניתן לתת תרומה לבית המקדש רק מבני ישראל ולא ע''י גויים?
ומיד דוחה הגמרא אפשרות זו, על פי הסיפור הידוע בדבר כיבוד אב של דמא בן נתינא, שאינו נמנה על בני ישראל:
והאמר רב יהודה אמר שמואל: שאלו את רבי אלעזר: עד היכן כיבוד אב ואם? אמר להם: צאו וראו מה עשה עובד כוכבים אחד לאביו באשקלון, ודמא בן נתינה שמו. פעם אחת בקשו ממנו אבנים לאפוד בששים רבוא שכר, רב כהנא מתני בשמונים רבוא, והיו מפתחות מונחות תחת מראשותיו של אביו ולא צערו.
רבי אלעזר הביא כדוגמא לכיבוד אב ואם מיוחד במינו את הסיפור של דמא בן נתינא. הסיפור מתאר אנשים אשר באו אליו כדי לקנות אבנים טובות לאפוד במחיר גבוה מאוד (יש אומרים שש מאות אלף שכר, ויש אומרים שמונה מאות אלף שכר), והמפתחות לארון בו היו אבנים הללו היו מתחת למראשותיו של אביו אשר ישן באותו רגע. דמא לא העיז להעיר את אביו כדי להוציא מתחת לכרית שלו את המפתחות על מנת לפתוח את "ארון האבנים הטובות". זוהי דוגמא מאלפת של כיבוד אב, גם אם בעטיו יפסידו עסקה גדולה מאוד שהיו יכולים לסגור עם אנשי בית המקדש! ממשיכה הגמרא לסיים את הסיפור של דמא בן נתינא :
ועוד קתני סיפא: לשנה אחרת נולדה לו פרה אדומה בעדרו, נכנסו חכמי ישראל אצלו, אמר להם: יודע אני בכם שאם אני מבקש מכם כל ממון שבעולם אתם נותנין לי, עכשיו, איני מבקש מכם אלא אותו ממון שהפסדתי בשביל אבא.
סוף הסיפור מלמד את השכר הגשמי שקבל דמא בן נתינה, ע''י שנולדה לו פרה אדומה. חכמים נכנסו אליו כדי לרכוש ממנו את הפרה, והוא לא ביקש מחיר מופרז עבורה, למרות שחכמים היו נותנים לו כל הון שבעולם תמורת הפרה אדומה, אלא רק ביקש את ערך הכסף שהפסיד בגלל כיבוד אב שלו (מחיר שלא שולם לו בגין עסקת האבנים הטובות). מהסיפור הזה אנו למדים כי חכמים קונים גם מגויים עבור בית המקדש, ולכן לא ייתכן לומר כי לא קונים מגויים בהמות לבית המקדש, וגם לא מקבלים תרומה מהם לבית המקדש (פה קבלנו פרה מגוי).
אלא עונה הגמרא: התם על ידי תגרי ישראל זבון. בסיפור של דמא בן נתינה, לא קנו את הפרה ישירות מהגוי, אלא דרך סוחר, אשר קנה מן הגוי, וגבאי המקדש קנו את הבהמה מן היהודי, כך ש''נפתרה הבעיה''.
 

מהו המסר?

למדנו על "פתרון מקורי" לבעיה שעלתה בגמרא. לכאורה אנו רואים כי קונים מגוי למרות שאמרנו כי אסור לקנות מהם לבית המקדש. כדי להגיע פתרון, חפשנו את מקור האיסור, כפי שהזכרנו לעיל. המקור כאמור הוא פסוק מספר שמות, פרשת תרומה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי ישראל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה, אשר למדנו כי מדובר בגזרת הכתוב המחייבת קנייה פרה אדומה דווקא מישראל. אם כך, אומרים חכמים, יש פתרון לבעיה. שיהודי, אדם מן השוק יקנה את הפרה אדומה, ולאחר מכן ימכור אותה לגבאי בית המקדש. לאחר ניתוח הפסוק וגזירת הכתוב הנובעת ממנו, ניתן להגיע לפתרונות יצירתיים.
כך יש לנהוג גם במסלולים אחרים של ה-''חיים''. לבחון כל בעיה לעומקה ולשורשה, להבין מה הן צדדי הבעייה, ולאחר מכן לנסות ולמצוא פתרונות אשר ''יעקפו'' את הבעיה, ויתנו מענה לצרכים ולמשימות.



המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]