הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"תנא קמא" = "סתם משנה"?
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
עבודה זרה כ ע"ב
אין מוכרין להן וכו'.
ת"ר:
מוכרין להן אילן על מנת לקוץ וקוצץ, דברי ר' יהודה,
רבי מאיר אומר: אין מוכרין להן אלא קצוצה;
שחת - על מנת לגזוז וגוזז, דברי רבי יהודה,
ר"מ אומר: אין מוכרין להן אלא גזוזה;
קמה - על מנת לקצור וקוצר, דברי רבי יהודה,
ר' מאיר אומר: אין מוכרין אלא קצורה.
וצריכא, דאי אשמעינן אילן, בהא קאמר רבי מאיר, כיון דלא פסיד משהי ליה, אבל האי דכי משהי לה פסיד - אימא מודי ליה לר' יהודה;
ואי אשמעינן בהני תרתי, משום דלא ידיע שבחייהו, אבל שחת דידיע שבחייהו - אימא מודי ליה לר' מאיר;
ואי אשמעינן בהא, בהא קאמר ר' מאיר, אבל בהנך אימא מודי ליה לרבי יהודה,
צריכא.
איבעיא להו: בהמה על מנת לשחוט, מהו?
התם טעמא מאי שרי ר' יהודה? דלאו ברשותיה קיימי ולא מצי משהי להו, אבל בהמה כיון דברשותיה דעובד כוכבים קיימא משהי לה,
או דלמא לא שנא?
ת"ש, דתניא:
בהמה - ע"מ לשחוט ושוחט, דברי רבי יהודה;
רבי מאיר אומר: אין מוכרין לו אלא שחוטה.
במשנה הקודמת בדף יט עמוד ב נאמר:
"אין מוכרין להן במחובר לקרקע, אבל מוכר הוא משיקצץ
רבי יהודה אומר מוכר הוא על מנת לקוץ."
1.
לפנינו מחלוקת עקרונית במשנה. תנא קמא במשנה סובר שלא מוכרים לעכו"ם דבר שמחובר לקרקע מפני האיסור של "לא תחנם" – לא לתת לגויים חניה בקרקע של ארץ ישראל. אבל אם האילן כבר קצוץ ולא מחובר לקרקע מותר למכור לגוי.
2.
רבי יהודה חולק וסובר, שאפילו אם האילן מחובר לקרקע מותר למכור אותו לגוי אם בהסכם המכירה יש תנאי – "על מנת" – שהגוי יקוץ את האילן מיד אחרי הקניה. מצב כזה נקרא שאין לגוי "חניה" בקרקע.
3.
הגמרא מביאה ברייתא ובה 3 דוגמאות של מכירת דבר שמחובר לקרקע. בכל הדוגמאות רבי יהודה מתיר אם היה תנאי שהקונה – הגוי – מתחייב לקוץ את המחובר מייד אחרי המכירה.
ואילו רבי מאיר סובר, שניתן למכור לגוי רק כאשר הצמחים השונים כבר קצוצים ואינם מחוברים לקרקע.
4.
והגמרא מסבירה מדוע יש צורך בברייתא בכל 3 הדוגמאות, ומה המיוחד בכל דוגמא.
5.
נראה ברור שדעת רבי מאיר בברייתא שווה לדעת תנא קמא במשנה. אמנם במשנה הובאה דעת תנא קמא [רבי מאיר?] לפני דעת רבי יהודה, ואילו בברייתא הובאה דעת רבי יהודה לפני דעת רבי מאיר.
5.1
זה הגיוני, מכיון שתמיד בש"ס דעת "תנא קמא" מובאת ראשונה. אם "תנא קמא" במשנה הוא רבי מאיר, וגם שמו היה כתוב במפורש אז יתכן שגם במשנה היה רבי יהודה מופיע לפני רבי מאיר. [יש בש"ס דוגמאות לכל אחת מהצורות.]
6.
הרי"ף פוסק כדעת "תנא קמא" במשנה, ולפי זה הוא קובע שהלכה כדעת רבי מאיר [בבעיה שתביא הגמרא ותלויה באותה מחלוקת בכל הסוגיה]. והרי"ף אומר מפני "דסתם מתני' כוותיה". אפשר להסביר את דבריו שדעת תנא קמא במשנה נחשבת כ"סתם" – והלכה היא כ"סתם", אפילו כשבאותה משנה רבי יהודה חולק.
7.
אולם הר"ן, כנראה, הבין את הרי"ף באופן קצת שונה אבל מאד משמעותי.
קודם הוא קובע שכשיש מחלוקת במשנה, אזי הדעה הסתומה [ללא שם, כמו "תנא קמא"] לא מוגדרת כ"סתם משנה" [ולא כלעיל בסעיף 6], אולם בכל זאת הלכה כאותה דעה הסתומה, מפני שכך החליט רבי יהודה הנשיא ולכן כתב ב"סתם".
7.1
והר"ן מסביר שהרמב"ם פסק דווקא כרבי יהודה, והוא מסביר אותו, מפני שמהלך הגמרא "איבעיא להו" בנוי על דעת רבי יהודה.
7.1.2
הנ"ל מבוסס על הכלל של "מדשקיל וטרי אליביה הלכתא כוותיה", בעיקר כשמציגים "איבעיא" לפי שיטה מסויימית.
8.
רא"ש מסכת עבודה זרה פרק א סימן כא:
כא ת"ר מוכר לו אילן על מנת לקוץ וקוצץ דברי רבי יהודה. ורבי מאיר אומר אין מוכר לו אלא קצוץ. שחת על מנת לגזוז וגוזז דברי ר' יהודה. ורבי מאיר אומר אין מוכר לו אלא גזוזה. קמה על מנת לקצור וקוצר ד"ר יהודה. ורבי מאיר אומר אין מוכר לו אלא קצורה.
איבעיא להו בהמה על מנת לשחוט ושוחט מהו. התם דלאו ברשותו קאי ולא מצי משהי להו אבל בהמה כיון דברשותיה קיימא משהה לה ועביד בה מלאכה. או דילמא לא שנא.
תא שמע בהמה על מנת לשחוט ושוחט דברי ר' יהודה. ר' מאיר אומר אין מוכרין לו אלא שחוטה
והלכה כרבי מאיר דסתם מתניתין כוותיה. כלומר ששנה דרבי מאיר בלשון סתם
כבסעיפים 6+7 לעיל.
8.1
המשך דברי הרא"ש:
ותמיה לי על הרב אלפסי ז"ל למה הביא בהלכותיו הך בעיא דבהמה שהיא אליבא דרבי יהודה.
והיה נראה מדבעי סתמא דתלמודא בבהמה אליבא דרבי יהודה אלמא הלכתא כוותיה.
כאן הוא מסכים לדעת הרמב"ם - וכלעיל בסעיפים 7.1+7.2.
8.2
לענייננו, ניתן להסיק מכאן כלל חשוב ביותר: כאשר ממהלך הגמרא מתברר כיצד הגמרא מכריעה, זה עדיף וגובר על כללי פסיקה כגון הלכה כ"תנא קמא".
8.3
המשך דברי הרא"ש:
והא דקתני במתני' אבל מוכר הוא משיקוץ לאו סתמא הוא כרבי מאיר. אלא רבי יהודה ורבי מאיר פליגי בדברי ת"ק. דרבי יהודה מפרש דבריו אבל מותר הוא משיתנה עמו לקוץ דלא משמע ליה דקאמר תנא קמא משיקוץ דמה חידוש הוא זה וכי בשביל שהיה מחובר לקרקע לא ימכרנו לו אחר שנקצץ ור"מ פירש בברייתא משיקוץ ממש. והרמב"ם ז"ל פסק בחבורו כרבי יהודה:
כאן, מחדש הרא"ש כך: הרישא של המשנה, שאמרנו, שתואמת לדעת רבי מאיר בברייתא, איננה באמת דעת רבי מאיר. אלא רבי מאיר ורבי יהודה נחלקו מה התכוון תנא קמא.
וממילא גם רבי יהודה בברייתא מתאים לתנא קמא במשנה, וממילא אפשר לפסוק כ"תנא "קמא" וכן כרבי יהודה
8.4
וכנראה שהפסק כרבי יהודה הוא על פי הכלל שבמחלוקת בין רבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה – כאשר שמו של רבי מאיר רשום במפורש, [כמו בברייתא – ולא ב"סתם"]. וכך פסק הרמב"ם.
[חלק מהנ"ל מובא ב"מתיבתא", הערה לו]
8.5
האמור בסעיף 5 מיישב את ה"סתירה" ["התנגשות" בין שני הכללים]: א. הלכה כתנא קמא שנחשב כ"סתם משנה". ב. הלכה כמי שדנים בדעתו - מדשקיל וטרי אליביה הלכתא כוותיה.
9.
הערה:
הדיון בנושאי כליו של הרמב"ם בנשא סוגייתנו מקביל לאמור לעיל ברא"ש!
