לימוד זכות / רפי זברגר

עבודה זרה טו ע''א-ע"ב  

הקדמה

למדנו במשנה בדף י''ד כי אין מוכרים בהמה גסה לגויים. הגמרא העלתה מספר טעמים להלכה זו, והמסקנה הסופית כי כולם נכונים: 
גזירה משום שכירות, וגזירה משום שאלה וגזירה משום נסיוני. 
משום שכירות או שאילה – חוששים שמא הקונה ישאיל או ישכיר בהמה זו לגוי שיעשה בה מלאכה, ומכיון ששכירות או שאילה אינה מפקיעה בעלות, לכן ייחשב הדבר כאילו המשכיר עבד עם הבהמה ועבר על איסור שביתת בהמתו בשבת. 
משם ניסיוני – חשש שמא העסקה תתבצע סמוך לשבת, והקונה יעשה "ניסוי בהמה", כך שתצעד מספר צעדים כאשר היא נושאת מסע עליה, מכוח דיבורו של המוכר, ובכך יעבור על איסור "מחמר" בשבת. 
 

הנושא

למרות האיסור למכור בהמה גסה לגוי, הגמרא מתארת בסוף עמוד א' שני מקרים בהם הותרה מכירה זו לגוי. נתאר את המקרים אלו:
1. רב אדא שרא לזבוני חמרא אידא דספסירא, אי משום נסיוני - הא לא ידעה לקליה דאזלא מחמתיה, ואי משום שאלה ושכירות - כיון דלא דידיה היא, לא מושיל ולא מוגר, ועוד - משום דלא ניגלי ביה מומא. 
מסבירה הגמרא את היתרו של רב אדא למכור חמור לגוי על ידי ספסר (מתווך), ומפרטת מדוע שלושת הסיבות שהבאנו לעיל אינן רלוונטיות. אם בגלל הסיבה השלישית לעיל, משום ניסיוני – הרי שאין לחשוש לכך, כיוון שהחמור מכיר רק את הקול של הבעלים, ולא ייענה לקולו של הספסר ולכן, אין חשש של איסור מחמר. ואם בגלל שתי הסיבות הראשונות, חשש של השאלה והשכרה של בהמה גסה לגוי, הרי שאין לחשוש לכך, כיוון שבעל החיים אינו של הספסר והוא אינו מורשה להשכיר או להשאיל בהמה זו. 
2. רב הונא זבין ההיא פרה לעובד כוכבים. אמר ליה רב חסדא: מאי טעמא עבד מר הכי? אמר ליה: אימור לשחיטה זבנה.
רב הונא מכר פרה לגוי, ולשאלת רב חסדא מדוע נהג כך ענה רב הונא, כי הקונה קנה את הבהמה לשחיטה, וכל שלושת החששות לא שייכים במקרה זה. (אין ניסיון של הבהמה, ואין שאילה או השכרה במקרה וייעודה של הבהמה היא שחיטה).
על המקרה השני שואלת הגמרא, בתחילת עמוד ב': מנא תימרא דאמרינן כי האי גוונא – מניין אנו לומדים דין זה, המתיר למכור לגוי, בגלל שאנו תולים ואומרים כי הגוי משתמש לשחיטה. מניין שניתן לתלות ולפרשן את הקונה?
עונה הגמרא כי ניתן ללמוד עיקרון זה מן המשנה במסכת שביעית (ה', ח'): 
בית שמאי אומרים: לא ימכור אדם פרה החורשת בשביעית, ובית הלל מתירין, מפני שיכול לשוחטה.
בית שמאי פוסקים כי יש איסור למכור לאדם יהודי החשוד על שביעית, פרה שהוא עלול לעבד איתה את האדמה האסורה בעבודה. לעומתם, בית הלל מתירים כיוון שאפשר ''לתלות'' ולומר כי הקונה ישחט את הפרה ואז כמובן לא יעבור על איסור שביעית. הנה לנו הוכחה מדברי בית הלל, כי אנו תולים ואומרים כי הקונה יעשה מעשה מסוים, אשר ימנע ממנו מלעבור על איסור. 
רבה מתרץ ואומר: מי דמי התם אין אדם מצווה על שביתת בהמתו בשביעית הכא אדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת.
אם האיסור שהמוכר עובר הוא משום ''לפני עור לא תתן מכשול'', אזי ניתן ''לתלות'' ולומר כי הקונה בוודאי ישחט את הפרה. אך אם מדובר באיסורי שבת, אז אין היתר ''לתלות'' ולומר כי הקונה יעשה בוודאי פעולה המותרת ולא יעשה פעולה אסורה. 
בתשובת רבה ישנם שני עקרונות, אשר על שניהם מקשה הגמרא בהמשך:
1. כל מקום שיש איסור אשר אדם מצווה עליו אין היתר ''לתלות'' לקולא, ולומר כי הקונה בוודאי התכוון לעשייה מותרת. 
2. כל מקום שאין איסור שאדם מצווה עליו – מותר ''לתלות'' ולומר כי הקונה התכוון לפעולה מותרת. 
מכוח הקושיות על שתי הנחות היסוד הללו, קובע רב אשי כלל אחר, שאינו מותנה בקיום איסור על האדם:
כל היכא דאיכא למיתלא – תלינן, ואף על גב דמצווה, וכל היכא דליכא למיתלי - לא תלינן, אף על גב דאינו מצווה. 
כל מקום אשר ישנה ''סבירות לתלות'', כמו למשל לומר כי פרה נמכרה לשחיטה, אזי תולים ומתירים, גם אם המוכר מצווה בשביתת בהמתו. אבל במקרים ש''אין סבירות לתלות'' – לא תולים גם אם אינו מצווה על שביתת בהמתו או כליו. בקיצור, דנים כל מקרה לגופו, עד כמה ניתן לתלות ולומר כי נעשה כאן ''מעשה מותר'', ואם יש אפשרות תולים. 
 

מהו המסר?

למדנו היום ''דין תלייה'' – מתי אנו ''מפרשים'' מעשה מסוים לכיוון החיובי, ו''תולים'' ואומרים כי התוצאה תהיה חיובית, ומכוח זה אנו מתירים לבצע פעולות, אשר באופן עקרוני הינן אסורות.
ניתן לומר כי ''דין תלייה'' הינו ''לימוד זכות'' במידה זו או אחרת. מסיקים מתוך דינו של רב אשי, כי בכל מקום אשר ניתן ללמד זכות – אנו עושים זאת. דין זה של לימוד זכות נלמד מן הפסוק (ויקרא י''ט, ט''ו): בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ.
אם אמנם כל אחד מאיתנו היה נוהג בדרך זה של לימוד זכות בכל מקום שאפשר, היינו ''חוסכים'' הרבה איסורים כמו לשון הרע ורכילות, שהרי מקור ושורש לשון הרע הוא ב''לימוד חובה'' והתעלמות מן הזכות. נשאף ללכת בדרך זו, ולמצוא תמיד את הנקודות החיוביות בכל אחד שאנו בקשר אתו, ואף יותר מכך.
וכמובן, שלימוד זכות בתוך המשפחה הינה תכונה חשובה, חיונית והכרחית לשמירת תא המשפחתי מאוחד, ולשמירת הכבוד וההערכה ההדדיים.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]