גיור וחינוך / רפי זברגר

עבודה זרה יא ע"א
 

הקדמה

אנחנו בעיצומם של סיפורים על הרומאים, בעקבות הגדרה של אחד מימי ''יום אידם'' של הגויים, כיום שנולדו בו מלכים, והם הפכו יום זה ליום חג, האוסר עלינו לעשות איתם כל משא ומתן שלושה ימים לפני כן. 
 

הנושא

נתאר סיפור מדהים על גר רומאי מאוד מפורסם אונקלוס בר קלונימוס. אונקלוס זה היה מחשובי המלכות, בן אחותו של טיטוס, יש אומרים בן אחותו של אדריינוס הקיסר. זהו אונקלוס מהתרגום הידוע, שאנו קוראים אותו מידי שבוע ב''שניים מקרא ואחד תרגום''. 
עקב קרבתו למלכות, ניסה הקיסר להחזיר אותו למקומו, ע''י שיגור פלוגות חיילים שקבלו פקודה ''להשיבו הביתה''. 
שלוש פעמים ניסה דודו הקיסר, כל פעם פלוגה אחרת נשלחה להשיבו הביתה, ובכל פעם, לא רק שלא השיבו אותו הביתה, אלא הוא העביר אותם לחיק היהדות וגיירם. נתאר את שלושת הניסיונות:
1. שדר קיסר גונדא דרומאי אבתריה משכינהו בקראי – איגיור. בניסיון ראשון זה, אונקלוס ניסה לשכנעם בצורה ישירה, ע''י ציטוט פסוקים מן התנ''ך אשר עשו רושם רב על חיילי הפלוגה, והצליח לגיירם ולהשאירם לידו. 
2. הדר שדר גונדא דרומאי [אחרינא] אבתריה, אמר להו: לא תימרו ליה ולא מידי – לאחר שראה הקיסר כי הפלוגה כשלה במשימתה והוא הפסיד גם את חייליה, שלח פעם נוספת ופקד עליהם לא לומר לאונקלוס שום דבר, פשוט לבוא ולקחת אותו. וכאשר לקחו אותו אמר להם:
אימא לכו מילתא בעלמא. ניפיורא נקט נורא קמי פיפיורא, פיפיורא לדוכסא, דוכסא להגמונא, הגמונא לקומא, קומא מי נקט נורא מקמי אינשי? אמרי ליה: לא. אמר להו: הקב"ה נקט נורא קמי ישראל, דכתיב (שמות י''ג, כ''א) וה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ, וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם, לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה . איגיור [כולהו].
אמר להם אונקלוס, בואו ואומר לכם ''משהו סתמי''. תיאר להם את ההירארכיה בשלטון הרומי, כך שהשליט ברמה פחותה יותר ''משרת'' את השליט הגבוה ממנו, עד לקיסר בעצמו. ואז שאל אותם את מי משרת הקיסר? והם ענו לו: אף אחד (אין רמה מעליו). אמר להם אונקלוס, אצל הקב''ה אין זה כך. הוא בעצמו ''משרת'' את עם ישראל, והולך לפניהם בעמוד ענן במשך היום, ובעמוד אש במשך הלילה, וכך במשך ימים צאתם מארץ מצרים, ושהותם בשנות המדבר. 
לאחר שסיפר להם כך, התגיירה גם הפלוגה השנייה, לא החזירה את אונקלוס ונשארה בחיק עם ישראל. 
3. הדר שדר גונדא אחרינא אבתריה, אמר להו: לא תשתעו מידי בהדיה – לאחר שהקיסר נכווה פעמיים, בפעם השלישית הנחה אותם מפורשות, שום מילה, לא לדבר אתו, לא לשמוע אותו, מיד לקחת את אונקלוס ולחזור בחזרה. 
כי נקטי ליה ואזלי חזא מזוזתא [דמנחא אפתחא], אותיב ידיה עלה ואמר להו: מאי האי? אמרו ליה: אימא לן את! אמר להו: מנהגו של עולם מלך בשר ודם יושב מבפנים ועבדיו משמרים אותו מבחוץ, ואילו הקב"ה עבדיו מבפנים והוא משמרן מבחוץ, שנאמר (תהילים, קכ''א, ח') יְהוָה יִשְׁמָר צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ, מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם, איגיור. תו לא שדר בתריה!
בפעם הזאת חיילי הפלוגה עשו כדבר הקיסר ולקחו מיד את אונקלוס אתם. בצאתם מביתו, שם אונקלוס את ידו על המזוזה, ושאל אותם: מה זה? השיבו לו: תסביר לנו אתה. וכך אמר: בדרך כלל המלך יושב בביתו ועבדיו שומרים עליו מבחוץ, ואילו כאן, כביכול הקב''ה בעצמו, בדמות המזוזה הקבועה על מפתן הדלת, שומר על עבדיו בתוך הבית. לימוד זה ''שכנע'' גם את חיילי הפלוגה השלישית והתגיירו. 
הקיסר התייאש משלושת הניסיונות, ולא יסף לשלוח שליחים נכבדים מאלו. 
 

מהו המסר?

מה ניתן ללמוד מסיפור מרשים שכזה? הרבה דברים, אך אנו נתמקד בדבר אחד, בשיטת ''שכנוע'' של אונקלוס הגר את חיילי דודו הקיסר.
בפעם הראשונה הוא דיבר ושכנע אותם מפורשות. ''הוכיח'' להם מתוך פסוקים, עד כמה נכונה ואמיתית היא האמונה היהודית והצליח.
בפעם השנייה, לא דיבר ישירות, אלא מתוך ''סיפור החיים'', ומתוך בחינה ודקדוק מה קורה, ניתן גם להגיע להכרה ואמונה בבורא עולם, המנהיג את כל העולם ומשגיח עליו במשך כל הזמן.
הפעם השלישית החל הדו שיח מתוך מעשה שעשה אונקלוס, נגע במזוזה, פעולה אשר נראתה לחיילים תמוהה ובלתי מובנת, ואז מתוך המעשים עצמם הם שאלו והגיעו לתובנה כי "החיים עצמם" מלמדים אותנו כי יש מנהיג לבירה.
אם נשווה התנהגות אונקלוס ואופני הלמידה ו''שכנוע'' האנשים גם למישור החינוכי, נגלה דברים מאוד מעניינים. ניתן לחנך וללמד את ילדינו במספר אופנים, האחד טוב מן השני. הדרך הראשונה היא למידה ישירה ומובנית. הכרת החומר הנלמד, המסרים החינוכיים באופן ישיר.
הדרך הנוספת היא למידה מתוך מכלול החיים. בחינה של ''הופעות הטבע'' המלמד אותנו כיצד ומתי לעשות כך או אחרת. והדרך השלישית, אולי נאמר הטובה ביותר היא ''הדוגמא האישית''. מחנך טוב אינו חייב לדבר יותר מידי. אינו חייב להעביר שיעורים פרונטאליים מידי שעה, אלא פשוט להתנהג באופן שהתלמיד ''רואה ולומד''. דמותו של המחנך מלמדת ומשפיעה יותר מכול, על ליבו ורגשותיו של התלמיד.
נקווה ונתפלל שנצליח לחנך בכל אחת מהשיטות שהכרנו היום, וסוף הטוב לבוא.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]