הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"רבי... אומר..." בתחילת משנה/ברייתא
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
עבודה זרה יג ע"א
מתני'. עיר שיש בה עבודת כוכבים, והיו בה חנויות מעוטרות ושאינן מעוטרות, זה היה מעשה בבית שאן, ואמרו חכמים: המעוטרות אסורות, ושאינן מעוטרות מותרות.
גמ'. אמר רשב"ל [=רבי שמעון בן לקיש]: לא שנו אלא מעוטרות בוורד והדס, דקא מתהני מריחא, אבל מעוטרות בפירות - מותרות; מאי טעמא? דאמר קרא: +דברים יג+ לא ידבק בידך מאומה מן החרם, נהנה הוא דאסור, אבל מהנה שרי.
ורבי יוחנן אמר: אפילו מעוטרות בפירות נמי אסור, ק"ו: נהנה אסור, מהנה לא כ"ש. מיתיבי, רבי נתן אומר: יום שעבודת כוכבים מנחת בו את המכס...
מבנה הסוגיה:
1.
מתני'. עיר שיש בה עבודת כוכבים, והיו בה חנויות מעוטרות ושאינן מעוטרות, זה היה מעשה בבית שאן, ואמרו חכמים: המעוטרות אסורות, ושאינן מעוטרות מותרות.
גמ'. אמר רשב"ל [=רבי שמעון בן לקיש]: לא שנו אלא מעוטרות בוורד והדס, דקא מתהני מריחא, אבל מעוטרות בפירות - מותרות; מאי טעמא? דאמר קרא: +דברים יג+ לא ידבק בידך מאומה מן החרם, נהנה הוא דאסור, אבל מהנה שרי.
ריש לקיש מעמיד את המשנה דווקא בחנויות של עכו"ם שמעוטרות בצמחים ריחניים, מפני שהיהודי נהנה מדבר של עבודה זרה, אבל אם יקנה בחנות באופן שבעל החנות ישלם מכס לעבודה זרה - אין איסור על היהודי.
2.
הביטוי "לא שנו" משמעו הצבת אוקימתא במשנה.
"לא שנו" לעומת "במאי עסקינן":
בדרך כלל הביטוי "הכא במאי עסקינן" מופיע כתרוץ, ואילו הביטוי "לא שנו" מופיע בהסתייגות פרשנית רגילה.
2.1
ואפשר לחדש, ש"שנו" הכוונה לא לפרשנות חדשה מצמצמת אלא מסורת שנויה היא [מופיע בספרי הכללים], לעומת "הכא במאי עסקינן" ו"הכי קאמר" - פרשנות חדשה.
2.2
אם באמת כך, ש"לא שנו" זוהי העברת מסורת עתיקה יש בכך תרוץ על קושי בגמרא ב"ק דף קי"ד: רב אשי אומר: ".. לא שנו אלא..." ורב יוסף מתקיף עליו, וגורסים רב אסי במקום רב אשי כי לא יתכן שרב יוסף מקשה על רב אשי שחי אחריו !!!
אבל אם דברי רב אשי רק מגלים מסורת עתיקה כנראה שהיתה ידועה בימי רב יוסף שהקשה על מסורת זו בימיו שלו.
ומתאים להערת הב"ח בב"ק דף קי"ב שרב אשי עצמו אמר את דברי קודמיו.
2.3
הערה נוספת: אין הכרח שהאמורא שאומר "לא שנו" שדעתו כן להלכה אלא ייתכן שאומר רק על דעתו של התנא.
2.4
הביטוי "לא שנו" תמיד יופיע אחריו: "... אבל..". כלומר, הגמרא מצמצמת את דברי המשנה ומסיקה שבמקרה אחר הדין שונה.
ואילו המושג "הכא במאי עסקינן" תמיד בא כאוקימתא מצמצמת (כלומר שהמקרה הוא מצומצם ולא עוסק במקרה שעליו התעוררה קושיה) וכתרוץ לקושיה [ולא מובא אחריו בהכרח הביטוי אבל..."].
4.
המשך הגמרא:
ורבי יוחנן אמר: אפילו מעוטרות בפירות נמי אסור, קל וחומר: נהנה אסור, מהנה לא כל שכן.
רבי יוחנן חולק על ריש לקיש. תחליה נאמר "אמר רשב"ל", וכשרבי יוחנן בא לחלוק נאמר "ורבי יוחנן אמר" [כלומר, כשהפועל "אמר" בא אחרי שם החכם, סימן שבא לחלוק].
5.
מיתיבי, רבי נתן אומר:
יום שעבודת כוכבים מנחת בו את המכס, מכריזין ואומרים: כל מי שנוטל עטרה ויניח בראשו ובראש חמורו לכבוד עבודת כוכבים - יניח לו את המכס, ואם לאו אל יניח לו את המכס,
יהודי שנמצא שם מה יעשה? יניח - נמצא נהנה! לא יניח - נמצא מהנה!
מכאן אמרו: הנושא ונותן בשוק של עבודת כוכבים - בהמה תיעקר, פירות כסות וכלים ירקבו, מעות וכלי מתכות יוליכם לים המלח,
ואיזהו עיקור? המנשר פרסותיה מן הארכובה ולמטה;
קתני מיהת: יניח נמצא נהנה, לא יניח נמצא מהנה!
הגמרא מקשה על ריש לקיש מדברי הברייתא, שמשמע ממנה שאסור לגרום הנאה לעבודה זרה. למעשה, הקושיה היא מדברי רבי נתן בברייתא. לא מופיע בברייתא אמורא נוסף, וגם לא "סתם ברייתא".
5.1
סיום הקושיה מתחיל בביטוי "קתני מיהת". לשון זה, בדרך כלל, בא כאשר מקשים מברייתא, והגמרא מסבירה את הברייתא ורק בסוף ההסבר היא מקשה מאחד החלקים בברייתא.
6.
אמר רב משרשיא בריה דרב אידי,
קסבר רשב"ל [=רבי שעון בן לקיש]: פליגי רבנן עליה דרבי נתן, ואנא דאמרי כרבנן דפליגי עליה,
רב משרשיא מתרץ ואומר, שחכמים חולקים על רבי נתן בברייתא, וממילא רשב"ל סובר כחכמים.
7.
ויש לדון בתרוץ זה של רב משרשיא. האם כוונתו לומר, שידוע לו - על פי מסורת שהיתה לו - שחכמים חולקים על רבי נתן,
7.1
או שכוונתו ללמדנו כלל: כל משנה או ברייתא שנפתחת בשם תנא: "רבי... אומר..." הרי מלשון זה ברור, שחכמים חולקים עליו.
ומדוע לא מובאת דעת "חכמים" במשנה/בברייתא באופן מפורש?
7.2
ייתכן לומר, שאם היו "חכמים" רשומים, אזי ההלכה היתה כחכמים על פי הכלל "יחיד ורבים – הלכה כרבים". אולם בזה שרק חכם יחיד [במשנתנו: רבי נתן] כתוב במשנה – כך ההלכה [שנקבעה על ידי עורך המשנה/הברייתא].
7.3
לגבי הביטוי "היה רבי מאיר אומר" – מחלוקת אחרונים, אם משמע מכך שחכמים חולקים עליו, או הפוך: דינו מוסכם על הכל. [אם מדובר בברייתא, הרי שאפשר לומר שהלשון מורה על הלכה כמותו, שהרי אי אפשר לטעון שאפשר היה ל"סתום", שהרי "סתם ברייתא" – רבי חייא, ולכן אם הלכה כרבי מאיר, צריך לכתוב את שמו].
7.4
וראה בספר "התורה והמדינה", כרך ט-י, הרב זסלנסקי, עמודים ש- שא, שמוכיח מכאן כהסבר הרב קוק, שטוען שכיון שבתוספתא [בנושא שהוא דן בו] כתוב "רבי אומר..." משמע שאין חולקים עליו, ולכן הלכה כרבי ששביעית בזמן הזה – דרבנן אף על פי שנראה כדעת יחיד.
7.4.1
דבריו נראים, רק אם נסביר בסוגייתנו, שבאמת כעיקרון בברייתא דעת רבי נתן היא מוסכמת, אלא שריש לקיש מעיד שחכמים חלקו עליו, למרות שלא נכתבו יחד עימו בברייתא. או אולי, זוהי בדיוק המחלוקת בסוגייתנו, שריש לקיש סובר שהלשון "רבי נתן אומר..." מעיד דווקא ההיפך: שחכמים כן חולקים עליו.
8.
המשך הגמרא:
ור' יוחנן סבר: לא פליגי.
הגמרא מסבירה, שרבי יוחנן "סובר", שחכמים לא חולקים על רבי נתן. ולכן הוא - רבי יוחנן - פוסק כרבי נתן.
מה פירוש שהוא "סובר" שלא חולקים עליו [האם קשור לסברא?]. האם ידוע לו שלא חלקו עליו או שהוא מניח מהלשון "רבי נתן אומר" – שמשמע, שדעתו של רבי נתן מקובלת, ואין תנא שחולק עליו.
9.
ולא פליגי?
"והתניא"
הגמרא תקשה מברייתא. יש אומרים, שפתיחה לקושיה היא בביטוי "והתניא..." - במילה אחת. ואם כתוב בשתי מילים "והא תניא" הכוונה הפוכה, אין זו פתיחה לקושיה אלא דווקא לסיוע.
בסוגייתנו מודפס בשתי מילים "והא תניא". אולם ישנן גירסאות [2 גירסאות במהדורות שונות – בפרוייקט השו"ת "במאגר של "עדי נוסח"], שבהן הנוסח "והתניא..." במילה אחת. וכן הגירסא ברבנו חננאל, בסוגייתנו.
והא תניא: הולכין ליריד של עובדי כוכבים, ולוקחין מהם בהמה עבדים ושפחות, בתים ושדות וכרמים, וכותב ומעלה בערכאות שלהן, מפני שהוא כמציל מידם; ואם היה כהן - מטמא בחוצה לארץ לדון ולערער עמהם; וכשם שמטמא בחוצה לארץ, כך מטמא בבית הקברות. בבית הקברות סלקא דעתך? טומאה דאורייתא היא! אלא בית הפרס דרבנן. ומטמא ללמוד תורה ולישא אשה,
א"ר[=אמר רבי] יהודה: אימתי? בזמן שאין מוצא ללמוד, אבל בזמן שמוצא ללמוד - אינו מטמא;
רבי יוסי אומר: אפילו בזמן שמוצא ללמוד - יטמא, לפי שאין אדם זוכה ללמוד מכל,
א"ר יוסי: מעשה ביוסף הכהן שהלך אחר רבו לצידן ללמוד תורה;
ואמר רבי יוחנן: הלכה כרבי יוסי,
אלמא פליגי!
הגמרא מוכיחה מהברייתא שחכמים חלקים על הברייתא של רבי נתן, שהרי בתחילתה של הברייתא הם מתירים לקנות ביריד של נכרים ואף שלוקחים מהם מכס לעבודה זרה.
ולכן קשה על רבי יוחנן מדוע פסק כרבי נתן בברייתא הראשונה ולא כחכמים בברייתא השניה.
9.1
לעניין הדיון הקודם שלנו: רואים מכאן, שרק מפני שמצאנו דעת חכמים שונה מרבי נתן אזי רבי נתן נחשב "יחידי" אבל כנראה כשמובא בסתם - "רבי נתן אומר" - משמע שאין חולקים עליו.
9.2
או אולי נאמר כך: בברייתא הראשונה עצמה ברור לפי כולם שאין חכמים שחולקים עליו, למרות שבברייתא אחרת, בדין אחר – כמו שהגמרא, בסוגייתנו, מביאה בברייתא השניה - משמע שיש חכמים שחולקים עליו.
10.
אולם יש לעורר על מבנה מאד מעניין בסוגייתנו.
הגמרא בעירובין (מו עמוד ב) קובעת כלל בשמו של ר' יוחנן:
רבי מאיר ורבי יהודה- הלכה כרבי יהודה;
רבי יהודה ורבי יוסי – הלכה כרבי יוסי;
ואין צריך לומר רבי מאיר ורבי יוסי – הלכה כרבי יוסי
ובמקום אחר: רבי יוסי ורבי שמעון – הלכה כרבי יוסי
ונקבעה ההלכה כרבי יוסי משום דנימוקו עימו.
אבל לגבי רבים - מחלוקת הפוסקים אם הלכה כרבים מול ר' יוסי
10.1
הגמרא, מציינת, שרבי יוחנן אמר שהלכה כרבי יוסי. דברי רבי יוסי ורבי יהודה בברייתא השניה לא קשורים לנושא של עבודה זרה, אלא על יציאה לחוץ לארץ.
הביטוי "אלמא" משמעותו הוצאת מסקנה מתוך דיון [בדרך כלל מדובר בדיון בדברי ברייתא] כדי להקשות ממנה [כך בדרך כלל. לפעמים קשור דווקא לתרוץ]
והגמרא בסוגייתנו - לעיל - מסיימת "אלמא פליגי". מה הקשר בין דברי רבי יוחנן "הלכה כרבי יוסי" למסקנה שברישא חכמים חולקים על רבי נתן בברייתא הראשונה???
10.2
רש"י מסכת עבודה זרה דף יג עמוד א:
"ואמר רבי יוחנן הלכה כרבי יוסי - ומדאיירי ר' יוחנן ש"מ שמיעא ליה לר' יוחנן הך מתני' ולוקחין מהן בהמה פליגא אדרבי נתן"
אומר רש"י: מכך שרבי יוחנן פסק בברייתא כרבי יוסי משמע שהכיר את הברייתא " [כנראה שישנה שאלה עקרונית-היסטורית, האם "האמוראים ידעו את הברייתות"], ולכן הכיר גם את הרישא, שחכמים מתירים לקחת בהמה מגוי ביריד שנועד לעבודה זרה.
10.3
"מהלך" זה קצת תמוה. וכי אי אפשר להוכיח שחכמים חולקים על רבי נתן בלי קשר להכרעת רבי יוחנן כרבי יוסי בברייתא?
10.4
אלא, כנראה מוכח מכאן באופן ברור מאד [חידוש], שהביטוי "רבי נתן אומר" משמעו שאין חולקים עליו ולכן רבי יוחנן סובר כמותו, בברייתא הראשונה.
רק אם אמורא ידע במפורש שחכמים חולקים על אותו תנא, אז ורק אז, אין דעת היחיד שמובאת בברייתא בסגנון "רבי... אומר" לא מוסכמת וממילא לא להלכה.
וזוהי קושיית הגמרא על רבי יוחנן.
11.
המשך הגמרא:
אמר לך רבי יוחנן: לעולם לא פליגי, ולא קשיא: כאן בלוקח מן התגר דשקלי מיכסא מיניה, כאן בלוקח מבעל הבית דלא שקלי מיכסא מיניה.
רבי יוחנן מתרץ את הקושיה, ומסביר ששתי הברייתות לא עוסקות מקרה זהה.
בברייתא השניה שבה התירו חכמים לקנות מהגוי מדובר "בלוקח מבעל הבית" – מאדם פרטי, כי לא משלם מכס וממילא לא מהנה את העבודה זרה.
ובברייתא הראשונה שבה דבר רבי נתן – מדובר "בלוקח מן התגר", מסוחר, שמשלם מכס לעבודה זרה. במקרה זה קבע רבי יוחנן שרבי נתן סובר שאסור להנות את העבודה זרה – ובזה אין חכמים חולקים עליו.
11.1
לעניין הנושא שהרחבנו עליו - למשמעות הביטוי "רבי נתן אומר..." כשמופיע בתחילת משנה/ברייתא - יוצא, שמשמע ממנו שבאמת דעה זו מוסכמת על הכל, כל עוד אין הוכחה נגדית ממקור אחר.
