גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף צ"ז, מדור "עלי הדף"
מסכת עבודה זרה
דף ו ע"א

בענין לאו "ולפני עור לא תתן מכשול" - כשהלה לא נכשל

בספר 'יד מלאכי' (כללי הלמד אות שסז) הביא שאלה יסודית במהות איסור "ולפני עור לא תתן מכשול" שהסתפקו בו בני הישיבה, וז"ל: "לפני עור לא תתן מכשול, דקעבר מי שמושיט כוס יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח, נסתפקו בלימוד הישיבה, היכא שהנזיר לא שתה אותו כוס של יין, והבן נח לא אכל אותו אבר מן החי שהושיט לו, אי קעבר המושיט משום 'לפני עור לא תתן מכשול' או לא. מי נימא, דכיון דלא נכשלו באיסור על ידי ההיא הושטה לא מיקרי תו מכשול, או נימא, כיון דסוף סוף הוא נתן המכשול לפניהם עובר בלאו ד'לפני עור לא תתן מכשול' - אף דלא נכשלו בו", דהיינו, האם עיקר האיסור הוא בעצם נתינת המכשול לפני הזולת, וגם אם הלה לא נכשל לבסוף - עובר נותן המכשול בלאו זה, או דילמא יסוד האיסור הוא במה שגורם הכשלת הזולת, ולכן רק כשהלה נכשל על ידו בפועל עבר על לאו זה, ואם בסופו של דבר לא נכשל הלה לא עבר שום איסור. ומסיק שם: "והנה באמת ובתמים מכח הסברא אמרתי, דמכל מקום קעבר המושיט, אף שלא באו על ידו לידי מכשול, כיון דאנתינה קפיד רחמנא, והרי נתן...".

הגאון ר' יצחק בלאזער זצ"ל האריך בענין זה בספרו 'פרי יצחק' (ח"ב סי' מט), והעלה שבחקירה זו יהא תלוי נפקא מינה נוסף, באופן שכבר האדם על 'ולפני עור לא תתן מכשול', ועבר משך זמן שיוכל חבירו להכשל ועדיין לא נכשל, האם יש חובה עליו לסלק את המכשול - לפי צד זה שהאיסור הוא גרמת הכשלת חבירו, הרי כל עוד שיש מכשול מצד מעשיו, ויש חשש שחבירו יכשל בו, עליו להסירו מצד מצות 'ולפני עור לא תתן מכשול', כי סוף סוף המכשול עדיין קיים, וכשם שהיה מוזהר מלתת המכשול לכתחילה, חובה עליו להסירו גם עתה - בכדי שהלה לא יכשל על ידו. אכן, אם קפידת התורה היא על עצם הנתינה - וגם כשהלה לא נכשל על ידו, הרי מיד בנתינה כבר עבר על 'ולפני עור', ובהסרת המכשול לא יתקן את הנתינה שנתן מכבר, ואם כן מה לו להסיר את המכשול עתה, הלא האיסור אינו התוצאה הסופית - מה שייכשל הזולת על ידו, ואין חובה עליו להשתדל במניעת האיסור אלא כמו כל אדם החייב להפריש את חבירו מן האיסור.

ולאור דבריו אלו הביא להוכיח ממה שמצינו במכילתין (ו ע"א) כלפי האיסור ששנינו במשנה (ב ע"א): "לפני אידיהן של עובדי כוכבים שלשה ימים אסור לשאת ולתת עמהם", ונסתפקו בגמרא: "איבעיא להו משום הרווחה, או דלמא משום 'ולפני עור לא תתן מכשול'", כלומר, אם יסוד האיסור הוא 'משום הרווחה', שהעכו"ם מרויח מן המשא ומתן, והולך ומודה לעבודת כוכבים שלו, וישראל שגרם זאת עובר משום 'ושם אלוהים אחרים... לא ישמע על פיך' (שמות כג, יג), והיינו, שאסור לגרום לאחרים הזכרת שם עכו"ם, 'או דלמא משום 'ולפני עור לא תתן מכשול'', והיינו, שמכר בהמה לעכו"ם אשר יקריבה לפני הע"ז, ובני נח נצטוו על עבודה זרה, ונמצא שהישראל נתן מכשול לפני העכו"ם, ואמרו: "למאי נפקא מינה, דאית ליה בהמה לדידיה [-שהנכרי יש לו בהמה להקריב], אי אמרת משום הרווחה הא קא מרווח ליה [-הרי העכו"ם מרויח ממקח זה ואסור למכור לו בהמה נוספת], אי אמרת משום 'עור לא תתן מכשול', הא אית ליה לדידיה" [-ואין צורך לבהמה זו בכדי להקריב, ונמצא שלא גרם לו מכשול].

וכתב ה'פרי יצחק', שלפי מסקנת ה'יד מלאכי', שכתב : "דמכל מקום קעבר המושיט אף שלא באו על ידו לידי מכשול, כיון דאנתינה קפיד רחמנא והרי נתן...", יש נפקא מינה נוסף בספיקת הגמרא, והוא, כאשר עבר ומכר לפני העכו"ם, האם יש חוב להשתדל ולקנות ממנו בחזרה, כי אם הטעם הוא 'משום הרווחה', אם כן וודאי חובה עליו להשתדל ולתקן הדבר, ויחזור ויקנה ממנו, בכדי שעל כל פנים מכאן והלאה ינצל מן האיסור של 'לא ישמע על פיך', אולם, אם יסוד האיסור הוא משום 'ולפני עור לא תתן מכשול', הרי קפידת התורה היא על הנתינה, ובמכירת הבהמה לנכרי כבר נתן המכשול, וכבר כבר על 'ולפני עור לא תתן מכשול', ולא שייך לתקנה, ועתה כשהבהמה תישאר ביד העכו"ם אין כאן שום הוספת איסור, ולפי מסקנת ה'יד מלאכי' היה להם להזכיר בגמרא גם נפקא מינה זה, ומשום הכי הסיק ה'פרי יצחק' שיסוד האיסור הוא הכשלת חבירו - ולא עצם הנתינה, ולכן כל עוד שלא נכשל הזולת - חובה עליו להסיר המכשול, ועל כן בין לפי הטעם 'משום הרווחה' ובין לטעם 'משום ולפני עור לא תתן מכשול', חובה לקנות את הבהמה בחזרה אם ירצה העכו"ם, כי חובה להסיר המכשול גם עתה.

ובעיקר חקירה זו העיר ה'פרי יצחק', כי לפי צד זה שאין עוברים באיסור 'ולפני עור לא תתן מכשול' רק כשנכשל העור בפועל, אם כן לא שייך להתרות באיסור זה, שהרי ספק הוא אם יכשל חבירו, ונמצא שאין כאן כי אם התראת ספק, כגון 'המושיט כוס יין לנזיר' הוי התראת ספק, כי שמא לא ישתה הנזיר יין, ולפי זה יש להעיר מדברי 'החינוך' (מצוה רלב) שנתן טעם אחר שאין לוקים אלאו זה, וכלשונו: "ונוהגת בכל מקום ובכל זמן... ועובר עליה והשיא את חבירו לדעת עצה שאינה הוגנת לו, או סייע אותו בדבר עבירה... עבר על לאו זה... ואין לוקין עליו לפי שאין בו מעשה" (עי' מנ"ח שם), ומדלא כתב בטעם הדבר שהוא התראת ספק, מוכח דסבירא ליה ל'החינוך', שהתורה הקפידה על עצם נתינת המכשול, ואינו תלוי במה שיכשל בסופו של דבר, ולפי זה אין כאן התראת ספק. [ויעויין בדבריו, שישנם אופנים שבנתינת המכשול נכשלים בוודאי תיכף ומיד, ובאופנים הללו יש כאן התראת ודאי, ובאופנים הללו צריכים לטעמו של 'החינוך' שאין לוקין עליו לפי שאין בו מעשה].