הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"הלכה כ..."; "אמר רב... אמר רב..."
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
עבודה זרה ח ע"א
כדדריש ר' שמלאי,
[דדריש ר' שמלאי:] לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל,
מנלן?
ממשה רבינו, דכתיב: +דברים ג+ ה' אלהים אתה החלות להראות את עבדך וגו',
וכתיב בתריה: אעברה נא ואראה את הארץ הטובה;
רבי יהושע סבר: ילפינן ממשה,
ור"א סבר: לא ילפינן ממשה, שאני משה דרב גובריה.
וחכ"א: לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא שואל אדם צרכיו בשומע תפלה.
(אמר רב יהודה אמר שמואל, הלכה: שואל אדם צרכיו בשומע תפלה.)
+מסורת הש"ס: ]אר"י א"ש הלכה כדברי חכמים
[.+ אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב, אע"פ שאמרו: שואל אדם צרכיו בשומע תפלה,
אבל אם בא לומר בסוף כל ברכה וברכה מעין כל ברכה וברכה - אומר.
א"ר חייא בר אשי אמר רב, אע"פ שאמרו: שואל אדם צרכיו בשומע תפלה,
אם יש לו חולה בתוך ביתו - אומר בברכת חולים,
ואם צריך לפרנסה - אומר בברכת השנים.
אמר ר' יהושע בן לוי, אע"פ שאמרו: שואל אדם צרכיו בשומע תפלה,
אבל אם בא לומר אחר תפלתו, אפילו כסדר יוה"כ - אומר.
1.
ההבדל בין שתי הגירסאות הוא:
לפי הגירסא הראשונה שמואל פסק מפורש את התוכן עצמו: "הלכה: שואל אדם...", יתכן שלא הכיר את הברייתא שבה אומרים חכמים בדיוק את ההלכה הזאת.
וכן נראה לומר שבמקרה זה הביטוי "הלכה" מלמד על מסורת הלכתית שהיתה בידי שמואל.
2.
על פי הגירסה השניה שמואל אומר "הלכה כדברי חכמים" – כלומר, הוא השתמש בכח הפסיקה שלו ופסק כחכמים.
3.
נשאלת השאלה [קצת דומה לדיון בדף הקודם] מדוע שמואל היה צריך להכריע כחכמים, הרי פשיטא שהלכה כרבים?
4.
אלא, בפשטות, יש לומר כך: הרי בברייתא נחלקו רבי יהושע ורבי אליעזר, וחכמים חולקים על שני התנאים.
אם נאמר ש"הלכה כרבים" הכוונה כמשמעו, שאם 2 אומרים הלכה, ו 3 אחרים חולקים אזי ההלכה כרבים - כמו הדין "אחרי רבים להטות". לפי זה ברור שהלכה כחכמים [כי כנראה מדובר ביותר משני חכמים].
5.
אולם, בפשטות - וכך משמע מכל הפוסקים ו"בעלי הכללים" - אין זהות ביו שני המושגים. "אחרי רבים להטות" שייך רק במושב בית דין, ואילו "הלכה כרבים" הכוונה תמיד רק כנגד היחיד כפי המשתמע מנוסח הכלל "יחיד ורבים – הלכה כרבים". לפי זה יוצא שרבי אליעזר ורבי יהושע נחשבים גם הם כ"רבים" וממילא אין הכרח להכריע כחכמים. לכן זקוק שמואל להודיענו מהי הכרעתו.
6.
אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב, אע"פ שאמרו: שואל אדם צרכיו בשומע תפלה, אבל אם בא לומר בסוף כל ברכה וברכה מעין כל ברכה וברכה - אומר.
האמורא הראשון אמר "משמיה דרב",
7.
א"ר חייא בר אשי אמר רב, אע"פ שאמרו: שואל אדם צרכיו בשומע תפלה, אם יש לו חולה בתוך ביתו - אומר בברכת חולים, ואם צריך לפרנסה - אומר בברכת השנים.
והאמורא השני "אמר רב".
אמר ר' יהושע בן לוי, אע"פ שאמרו: שואל אדם צרכיו בשומע תפלה, אבל אם בא לומר אחר תפלתו, אפילו כסדר יוה"כ - אומר.
8
אטלס "עץ חיים"
רב שמואל בר שילת - אמורא בבלי בדור הראשון-השני.
תלמידו של רב ושאל ממנו [ירו' פ"ז ה"ב].
היה מלמד תינוקות במסירות רבה, ושלוש עשרה שנה ברציפות לא הפסיק ולא נח ממלאכתו, ורב היללו מאד [ב"ב ח' ע"ב] והדריכו כיצד להתנהג עם הילדים [שם, כ"א ע"א].
ורב ביקשו שיספידו לאחר פטירתו בחמימות כדי שהמלווים יבכו [שבת קנ"ג ע"א].
היה לו בן ושמו רב יהודה וגם הוא היה תלמידו של רב [ברכות מ"ז ע"א]
רב חייא בר אשי - אמורא בבלי בדור השני. [הערה שלי: האם יתכן שמתאים לפעמים בש"ס ל"רב אשי"? "רב אשי הראשון"]
מתלמידיו הגדולים והמובהקים של רב [ברכות י'ז ע"א]
כן היה תלמידם של זעירי [שבת קי"ט ע"א] ושל שמואל [יבמות קי"ג ע"א].
עמד בראש ישיבה בקורקוניא הסמוכה לסורא [ע"ז ט"ז ע"א].
חלק על ר"ה חברו שעמד בראש ישיבת סורא בדבר הלכה [חולין ק"'א ע"ב]
חובה לשים לב שמוזכר כאן ב"רב אשי" שחי בזמנו של רב. הוא נקרא "רב אשי הראשון/הקדמון"
9.
שני אמוראים אלה אמרו בסוגייתנו הלכה משמו של רב. אין ההלכות הללו סותרות זו את זו אלא משלימות זו את זו – כך אומרים הפרשנים והפוסקים בסוגייתנו.
10.
נשאלת השאלה מדוע רב יהודה בנו של רב שמואל בר שילת שגם הוא היה תלמידו של רב אומר "משמיה" דרב, והאמורא השני "רב חייא בר אשי" אמר "אמר רב".
כלומר, מקובל לומר שהביטוי "משמיה" משמעו, שהתלמיד לא חי בדור של הרב ו/או לא שמע ההלכה ממנו באופן ישיר. והניסוח "אמר... אמר" משמעו שהיה תלמיד של הרב וגם ששמע ממנו ההלכה באופן ישיר. והרי בסוגייתנו שניהם היו תלמידי רב ומדוע שינו הסגנון?
11.
נראה לי לומר ["חידוש"]: הביטוי "אמר רב... משום" [או "משמיה"] משמעו, שההלכה של הרב התפרסמה והתפשטה עד כדי כך שרבים קיבלו את הלכתו. וממילא גם תלמיד ששמע ממנו את ההלכה יכול לקבוע שזו הלכה מפורסמת – "שמועה" – ולכן אמר "משמיה". זה יכול להיות נכון רק אם נאמר שאת הביטוי "משמיה" אמר החכם עצמו, למרות שהנטיה היא לומר, ש"עורך הגמרא" – רב אשי ורבינא – כתב את הביטוי הזה.
12.
רב וריב"ל [רבי יהושע בן לוי] היו תלמידים מובהקים של רבי יהודה הנשיא.
