הארה שבועית מהתלמוד הירושלמי במסגרת הדף היומי

הרב נוחם בלס, מכון הירושלמי

עבודה זרה ח ע"ב

בבבלי ע"ז ח ב נאמר:
"מ' שנה עד לא חרב הבית - גלתה סנהדרין וישבה לה בחנות. למאי הלכתא? א"ר יצחק בר אבדימי: לומר, שלא דנו דיני קנסות. דיני קנסות סלקא דעתך.. אמר רב נחמן בר יצחק: לא תימא דיני קנסות, אלא שלא דנו דיני נפשות. מ"ט? כיון דחזו דנפישי להו רוצחין ולא יכלי למידן, אמרו: מוטב נגלי ממקום למקום כי היכי דלא ליחייבו, דכתיב: ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא, מלמד שהמקום גורם".

כלומר ע"פ הגמרא למסקנה א"א לדון דיני נפשות לא בגלל שהמציאות הרוחנית השתנתה, אלא מפני שאני לא במקום הרוחני המרכזי-ביהמ"ק שבו ניתן לדון, לכן הפתרון הוא לגלות עם הסנהדרין ואז הסנהדרין לא תוכל להרוג.

הירושלמי סנהדרין א א מתאר מציאות שונה לגמרי:
"ר' יוסי בר חלפתא אתון תרין בר נש מידון קומוי א"ל על מנת שתדיננו דין תורה. אמר לון אני איני יודע דין תורה אלא היודע מחשבות יפרע מאותן האנשים. מקבלין עליכון מה דנא אמר לכון...
תני קודם לארבעים שנה עד שלא חרב הבית ניטלו דיני נפשות ובימי שמעון בן שטח ניטלו דיני ממונות. אמר ר"ש בן יוחי בריך רחמנא דלינא חכים מידון".

ע"פ הירושלמי שבאו לרבי יוסי שידון דין תורה והוא אמר להם שלא יודע לדון ולכן קבלו אותו עליהם כדיין, ומובא שארבעים שנה קודם החורבן הפסיקו דיני נפשות, ובתקופת שמעון בן שטח הפסיקו דיני ממונות. ורשב"י משבח את זה שאנחנו לא יכולים לדון דיני ממונות.

שאלות לדיון ע"פ הירושלמי:
1. מה ההבדל בין דיני נפשות שפסקו 40 שנה קודם חורבן לבין דיני ממונות שהפסיקו רק בימי שמעון בן שטח.
2. מה הבעיה לדון האם זה מכיוון שאנחנו לא חכמים כמו שאומר רשב"י, או שאנחנו לא יודעים לדון דין תורה ולכן לדרוש מראש דין תורה זאת יומרה כמו שנראה בתחילת הסיפור.

כדי לענות על שאלה 1 נראה את המקורות הבאים:

בירושלמי סנהדרין ו ג מתואר:
"א"ר יהודה בן טבאי אראה בנחמה אם לא הרגתי עד זומם שהיו אומרים עד שייהרג שנאמר [דברים יט כא] נפש תחת נפש. אמר לו שמעון בן שטח אראה בנחמה אם לא מעלים עליך כאילו שפכת דם נקי. באותה שעה קיבל עליו שלא יורה אלא מפי שמעון בן שטח".

בתלמוד הירושלמי יומא ו ג מסופר:
"תני ארבעים שנה עד שלא חרב בית המקדש היה נר מערבי כבה ולשון של זהורית מאדים וגורל של שם עולה בשמאל והיו נועלין דלתות ההיכל מבערב ומשכימין ומוצאין אותן פתוחין אמר לו רבן יוחנן בן זכיי היכל למה אתה מבהלינו יודעין אנו שסופך ליחרב".

בירושלמי תענית ד ה מתואר:
"אמר רבי חנינא קודם לארבעים שנה עד שלא גלו ישראל לבבל נטעו תמרים בבבל על ידי שיהו להוטים אחר מתיקה שהיא מרגלת הלשון לתורה".

לאור זה החילוק בירושלמי בין דיני ממונות לדיני נפשות הוא:
לדון דיני נפשות צריך שתהיה שכינה במלואה בארץ, וארבעים שנה קודם החורבן היה סימנים אלוקיים לכך שהולך להיות גלות כגון : נר מערבי כבה. כתוצאה מכך כבר נטעו את התמרים בבבל בשביל שמרכז התורה יעבור לשם, כלומר התחילה כבר ההכנה לגלות, ושמתחילה ההכנה לגלות עם ישראל לא נמצא בתפארתו וא"א לדון דיני נפשות.
לעומת זאת דיני ממונות זה דבר שתלוי בידיעה של דיני התורה וכמו שאנו רואים ר' יהודה בן טבאי לא יודע את הדין ורצה להרוג אדם שהעיד עדות שקר וא"א מבחינה הלכתית להורגו שהרי חברו לא הוזם.. וכשלא יודעים את הדין א"א לדון דיני ממונות.

אם כן לפי דברינו יהיה מחלוקת מהותית בין התלמודים:
האם הסיבה שא"א לדון דיני נפשות היא שהוכן התשתית לירידה לגלות וממילא המצב הרוחני של האומה הישראלית ירדה וגם בבית המקדש עצמו לא יהיה ניתן לדון – (ירושלמי) , או שהבעיה היא מקומית אני נמצא במקום שאי אפשר לדון , כמו יונה שלא רצה להתנבא וירד לתרשיש – (בבלי).
לשון הירושלמי אם נדייק: "ניטלו דיני נפשות".
לשון הבבלי אם נדייק: " גלתה סנהדרין".
נשים לב שהירושלמי מצביע על נק' מהותית שאין ביכולותינו לדון גם בבית המקדש שמתחיל ניצוצי הגלות, והבבלי מדגיש את זה שהסנהדרין גלתה אך אנחנו יכולים לדון שבית המקדש קיים.

ידידי הרב משה מאיר אבינר הוסיף שמהמשך הירושלמי לאחר שכתוב שניטלו דיני ממונות אומר רשב"י שברוך ה' שאנחנו לא יודעים לדון. ניתן להוכיח שניטל פירושו שאני לא יודע לדון.
וכן בבבלי בסנהדרין לז ב מבואר:
"וכן תני דבי חזקיה: מיום שחרב בית המקדש, אף על פי שבטלה סנהדרי - ארבע מיתות לא בטלו". ( מימרא זאת חוזרת על עצמה בבבלי מספר פעמים)
התוספות במקום שואל: וא"ת והא אכתי הוו מצי למינקט מ' שנה קודם חורבן הבית כדאמר בפרק היו בודקין (לקמן דף מא.) שגלתה סנהדרי וישבה לה בחנות ואמר שלא דנו דיני נפשות?
שאלת התוספות: הרי כבר ארבעים שנה קודם החורבן לא דנו אז למה כתוב מיום שחרב ביהמ"ק ולא ארבעים שנה קודם?
תירוץ התוספות: " וי"ל מ"מ כשהיו רואים צורך שעה היו חוזרין ללשכת הגזית.."
מדברי התוספות עולה כדברינו שע"פ הבבלי ניתן היה לדון שביהמ"ק היה קיים, והסנהדרין מיוזמתה בחרה לא לדון.
(כמובן שכל הסוג הנ"ל לא מוזכרת בירושלמי)

ההבדל זה בין התלמודים משתקף גם במה ידי עשיו פגעו בעם ישראל:
בבבלי גיטין נז:
"והידים ידי עשו - זו מלכות הרשעה, שהחריבה את בתינו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו".
הדבר הגרוע לפי הבבלי זה המימד הרוחני שאני לא בביהמ"ק, שאני לא בארץ.
לעומת זאת בירושלמי תענית ד ה מתואר:
"תני א"ר יהודה בן ר' אלעאי ברוך ר' היה דורש [בראשית כז כב] הקול קול יעקב והידים ידי עשו קולו של יעקב צווח ממה שעשו לו ידי עשו בביתר" .

הירושלמי מצביע על כך שידי עשיו פגעו בביתר דווקא.
ביתר מסמלת את הצד הלאומי כמתואר בהמשך הסוג' שם, ושם היה המרד הגדול של בר כוכבא ושבעצם הרומאים פגעו בביתר הנזק הוא בלאומיות , בשלטון שהיה שם.
הבבלי מדגיש בשתי המקומות את המימד הרוחני ביה"ק, ארץ הקודש –א"י לעומת זאת הירושלמי מדגיש בשתי המקומות את המימד של הלאומיות אנחנו נמצאים לפני חורבן ולכן א"א לדון , אנחנו אבדנו את המלכות , את הלאומיות בביתר וזה גרוע אף מחורבן הבית והעזיבה את הארץ.

{* הרחבה ובירור נוסחאות:
יש לציין שע"פ הירושלמי בסנהדרין ז ב בימי רשב"י בטלו דיני ממונות ולא בתקופת שמעון בן שטח וזה לשונו:
"תני [דף לא עמוד ב] קודם לארבעים שנה עד שלא חרב בית המקדש ניטלו דיני נפשות מישראל. בימי רבי שמעון בן יוחי ניטלו דיני ממונות מישראל אמר רבי שמעון בן יוחי בריך רחמנא דלי נא חכים מידון".
ע"פ גירסא זאת ניתן להסביר שהבעיה בלדון דיני ממונות היא הרומאים שעשו צרות גדולות בתקופת רשב"י , ועל זה אומר רשב"י ב"ה שאנחנו לא יודעים לדון.
ונשאלת השאלה מה ב"ה זה חילול ה?
אלא רשב"י מברך את ה' על זה שיש התאמה בין המצב שבו הרומאים לא נותנים לדון לבין זה שאנחנו לא באמת חכמים.
ע"פ הסבר זה ניתן לענות גם על השאלה השנייה ששאלנו.
ר' יוסי פותח את המאמר בכך שאנחנו לא יודעים לדון דיני תורה , לעומתו רשב"י מסיים את המאמר בכך שעדיין היה ניתן להתאכזב שנלקח מאיתנו דיני הממונות. אומר רשב"י אנחנו לא חכמים. ולכן בעצם יש התאמה בין גזירת הרומאים למציאות.
כדברינו שהרומאים לא נתנו לחכמים לדון נראה בירושלמי מגילה ג ב וזה לשונו :
"רבי חייה רבי יוסי רבי אימי דנון לתמר אזלת וקרבה עליהון לאנטיפוטא דקיסרין שלחון וכתבון לר' אבהו שלח רבי אבהו וכתב להון כבר פיסנו לג' ליטורין לטוב ילד טוב למד ותרשיש אבדוקים אבמסין תלתכים אבל תמר תמרורים בתמרוריה היא עומדת וביקשנו למתקה [ירמי' ו כט] ולשוא צרף צרוף..."
רואים מהסיפור שרבי חייה ורבי אמי דנים את תמר והיא מלשינה עליהם למלכות בקיסריה. וכדי לא להיענש הם נזקקים לרבי אבהו שהיה מקורב למלכות.
נראה שהאישה מעיזה להלשין עליהם רק מכיוון שאין שבדין המלכות אסור להם לדון, ולכן מתחצפת לגדולי הדור, ומלשינה עליהם. (וכעין זה כותב שם העלי תמר)
(לענ"ד הסבר זה אקטואלי להיום שא"א לכוף לדון דיני תורה, ותמיד יש קונפליקט בין הרצון ליצור משפט עברי לבין השלמה עם המצב הקיים. רשב"י מלמד אותנו שיש התאמה בין הדברים המלכות קבעה את זה שא"א יהיה לדון דיני תורה , אך זה מסתדר עם ההנהגה האלוקית שאנחנו כבר לא חכמים.)
הרצי"ה במאמרו " נויו של אילן " לנתיבות ישראל חלק ב עמ' שמ מבאר באופן שונה: לדעתו רשב"י נמצא במצב של חורבן, במצב קשה שעמ"י גלה אין לך "ביטול תורה גדול מזה" והתורה כבר לא יכולה להיות ציבורית.
לדעתו רשב"י אומר על דיני נפשות ב"ה שאנו לא יודעים לדון, מפני שכשיש נתק בין התורה לחיים א"א לדון..(גירסתו של הרצי"ה יחודית כי בכל הגירסאות נראה שבימיו של רשב"י בטלו דיני ממונות או שכבר בטלו לפניו ואומר זאת על דיני ממונות.) }