סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 1062

"מתרפאין מהן ריפוי ממון אבל לא ריפוי נפשות"

עבודה זרה כז ע"א

המשנה מביאה שיש איסור להתרפא מעבודה זרה. הגמ' בדף כ"ז: מביאה את הסיפור הנורא שמקורו בתוספתא של חולין בפ"ב וכך מספרת הברייתא: "מעשה בבן דמא, בן אחות של רבי ישמעאל שהכישו נחש, ובא יעקב איש כפר סכניא לרפאותו ולא הניחו רבי ישמעאל, ואמר לו רבי ישמעאל אחי הנח לו וארפא ממנו ואני אביא מקרא מן התורה שהוא מותר, ולא הספיק לגמור את הדבר עד שיצתה נשמתו ומת. קרא עליו רבי ישמעאל אשריך בן דמא שגופך טהור ויצתה נשמתך בטהרה ולא עברת על דברי חבריך שהיו אומרים ופורץ גדר ישכנו נחש".

והגמ' מסבירה את הוויכוח בין בן דמא לרבי ישמעאל: לטענתו של בן דמא נא' בתורה "וחי בהם" ולא שימות בהם, התורה מקפידה שאיסורי התורה לא יהיו ע"ח חיי האדם ולכן יש להתיר להירפא מאותו יעקב איש כפר סכניא שהיה אפיקורס ומומר להכעיס ועובד ע"ז, ואילו רבי ישמעאל סבר "ה"מ בצנעא אבל בפרהסיה לא, דתניא היה רבי ישמעאל אומר מנין שאם אומרים לו לאדם עבוד עבודת כוכבים ואל תיהרג שיעבוד ואל יהרג, ת"ל וחי בהם ולא שימות בהם, יכול אפילו בפרהסיה ת"ל ולא תחללו את שם קדשי",

והדברים נפסקו ברמב"ם בפ"ה מהל' יסודי התורה: "כל בית ישראל מצווים על קדוש ה' הגדול הזה שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל, ומוזהרין שלא לחללו, שנאמר "ולא תחללו את שם קדשי". כיצד כשיעמוד עובד כוכבים ויאנוס את ישראל לעבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה או יהרגנו, יעבור ואל יהרג, שנאמר "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם". וחי בהם ולא שימות בהם, במה דברים אמורים בשאר מצוות חוץ מעבודת כוכבים, וגילוי עריות, ושפיכות דמים. אבל שלש עבירות אלו אם יאמר לו עבור על אחת מהן או תיהרג, יהרג ואל יעבור. ובהל' ו' שם נא' כך: כענין שאמרו באונסין כך אמרו בחולאין כיצד, מי שחלה ונטה למות ואמרו הרופאים שרפואתו מדבר פלוני מאיסורין שבתורה עושים את הרפואה ולא ימות, ומתרפאין בכל איסורין שבתורה במקום סכנה, שנא' וחי בהם ולא שימות בהם חוץ מעבודת כוכבים וגילוי עריות, ושפיכות דמים, שאפ' במקום סכנה אין מתרפאין בהן ואם עבר ונתרפא עונשין אותו בית דין עונש הראוי.

מדברי הרמב"ם משתמע מפורשות שיש השוואה בין הענין של אונסין לבין הענין של חולאין, ז"א שאותו דין האומר שכאשר הגוי אונס את היהודי לעבור את אחת משלשת העברות החמורות אנחנו פוסקים יהרג ואל יעבור, כאשר הדבר הוא בפרהסיה, כך גם לגבי חולאין, אבל האחרונים ובראשם הכ"מ מעירים על סתירה מעניינת בדברי הרמב"ם. לגבי אונסין מוסיף הרמב"ם מדעתו הגדולה חידוש מענין, וכך כותב הרמב"ם שם בפ"ה מיסודי התורה הל' ד' "כל מי שנא' בו יהרג ואל יעבור, ונהרג ולא עבר, הרי זה קידש את ה' ברבים , כדניאל חנניה מישאל ועזריה ורבי עקיבא וחבריו. ואלו הן הרוגי מלכות שאין מעלה על מעלתן, ועליהם נא' כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה, ועליהם נא' "אספו לי חסידי כרתי בריתי עלי זבח", וכל מי שנא' בו יהרג אל יעבור ועבר ולא נהרג, הרי זה מחלל את ה', ואם היה בעשרה מישראל הרי זה חלל את ה' ברבים וביטל מצות עשה שהיא קידוש ה' ועבר על מצות לא תעשה שהיא חילול ה', ואעפ"כ מפני שעבר באונס אין מלקין אותו ואין צריך לומר שאין ממתין אותו בית דין אפ' הרג באונס, שאין מלקין וממתין אלא לעובר ברצונו ובעדים והתראה.

ז"א שהרמב"ם מבחין בין ביטול מצות עשה של קדוש ה' לבין עונש על העבירה. אנו יודעים שעל שלשת העברות החמורות עבודה זרה גלוי ערית ושפיכות דמים הצטווינו בכל מקרה בפרהסיה, למסור את הנפש, על עברות אלו נא' יהרג ואל יעבור, ומה דינו של אותו אדם שלא עמד בנסיון ובמקום לעמוד בגבורה ולהיהרג, הוא עבר את העבירה כדי לא להיהרג ע"י הגוי האנס, סבור הרמב"ם שבמקרה כזה אין לב"ד לחייב אותו לא מיתה ולא מלקות, זאת משום שהעבירה נעשתה סוף סוף באונס. ולמרות שיש ראשונים שחולקים על הרמב"ם, סבורים נושאי כלי הרמב"ם שלחדוש זה ישנם ראיות מהש"ס. אבל למרבית הפלא ביחס לחולאים נא' ברמב"ם אחרת, וכך מוסיף הרמב"ם בהל' ו': מתרפאין בכל אסורים שבתורה במקום סכנה שנא' וחי בהם ולא שימות בהם, חוץ מעבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים, שאפ' במקום סכנה אין מתרפאין בהם. ועל כך מוסיף הרמב"ם "ואם עבר ונתרפא עונשין אותו ב"ד עונש הראוי לו",

ז"א אדם שהסתכן בנפשו וכדי להירפא היה עליו לעבור אחת משלשת העברות החמורות ולמרות שמצד ההלכה היה צריך למסור נפשו ולא להירפא, כמעשהו של בן דמא בן אחותו של ר' ישמעאל, ואותו אדם שלא עמד בנסיון והעדיף להירפא ע"י אחת משלשת העברות החמורות ולא למות, האם מגיע לאותו אדם עונש על אותה עברה, פוסק הרמב"ם בצורה ברורה שאם עבר ונתרפא, עונשין אות ב"ד עונש הראוי לו. והרי לפנינו סתירה מופלאה. כאשר הרמב"ם מדבר בענין אדם שאונסים אותו לעבור על אחת משלשת העברות החמורות, שלהלכה נפסק שמקרה כזה יהרג ואל יעבור, בכ"ז סבור הרמב"ם שבמקרה ואותו אדם לא עמד בנסיון ועבר על העבירה במקום להיהרג, אין ב"ד עונשים אותו שהרי סו"ס עשה את מעשהו באונס, ואילו כאן לגבי חולאין שכל הדין של יהרג ואל יעבור נלמד כפי שהרמב"ם מקדים "כענין שאמרו באונסין כך אמרו בחולאים", בכ"ז פוסק הרמב"ם ההפך, שאם עבר ונתרפא עונשין אותו ב"ד עונש הראוי לו, מה פשר הסתירה הנפלאה הזו, גדולי האחרונים נשארו על קוש' זו בתימא רבתי.

הגאון רבי מאיר שמחה מדווינסק באור שמח על הרמב"ם מסביר את דברי הרמב"ם בצורה הגיונית ופשוטה: "סברת רבינו כך היא בדווקא, אם אונסין אותו שיהרוג את פלוני או שיגלה עריות או שיעבוד ע"ז שאינו עושה מרצונו רק ברצון אחרים, שהאחרים הם שרוצים שיהרוג את פלוני, ואם לאו יהרג על דבר שאינו הורג פלוני, א"כ מסיבת מי באה הריגתו אם יהרגנו המאנסו, מסיבת שאינו רוצה להרוג פלוני, אבל כאן החולי הבא עליו הוא ללא סיבת שום דבר, רק יכול להציל את עצמו בדם פלוני או בע"ז פלונית וכיו"ב, א"כ זה מקרי חפץ גמור, מרצונו בחייו, וכמו שכל רוצח רוצה לשפוך חמתו, לראות נקם, ולכן כאן חייב אם נתרפא בכל עונשי ב"ד. ע"כ דברי "האור שמח" ונעמוד על באור הדברים.

כאשר אדם מצטווה ע"י זולתו להרוג את חברו או לעבוד ע"ז, או לגלות עריות רק בכדי למלא את רצונו של המאנס אנו דנים את האדם עושה הפעולה לאנוס, כאשר הוא הרג את פלוני לא היתה לו שום כוונה רעה ביחס לפלוני, הוא רק ניסה להציל את נפשו מן האנס, נמצא שפעולתו היא פעולה כפויה, אין הדבר נעשה מרצונו אלא בע"כ, נכון שהתורה ציוותה עליו שבמקרה מסוים זה עליו למסור את הנפש, וכאשר הוא לא עושה את רצון התורה, הוא בפירוש מבטל את המצוה המסוימת הזו של קדוש ה', אבל א"א לקרוא לו רוצח, א"א להעניש אותו על מעשה הרציחה, שהרי כפו אותו לרצוח, משא"כ לגבי חולאין, מדובר באדם שחלה באופן טבעי, ורצונו להבריא הוא זה שמתמודד עם העבירה, אין לו אפשרות להירפא אלא עי"כ שיהרוג את זולתו וישתה את דמו או כל כיוצ"ב, כאן אם אותו אדם אינו עומד במה שנא' בתורה שעליו למסור את הנפש והוא ניגש להרוג את זולתו למען רפואת עצמו, לא נוכל לעולם לדון אותו כאנוס ע"י אדם אחר, מה שאנס אותו הרי"ז המחלה, והמחלה הרי"ז נגיף טבעי הרי"ז ככל אדם שיצרו משיאו להרוג את זולתו, כלום נדון אותו כאנוס ביצרו הרע, אין אפשרות ליטול את פעולת עושה הפעולה ולייחס אותה לאדם אחר, ולכן לגבי חולאים סבור הרמב"ם שכאשר אדם מרצונו יעבור על שלשת העברות בכדי להירפא עונשים אותו ב"ד עונש הראוי לו.

(האדמו"ר מטאלנא שליט"א)