הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
אמרי תרוייהו; איתא לדרב...
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
שבועות מח ע"א
הכי קאמר: וכן היתומים מן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה.
רב ושמואל דאמרי תרוייהו: לא שנו אלא שמת מלוה בחיי לוה, אבל מת לוה בחיי מלוה - כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה, ואין אדם מוריש שבועה לבניו.
שלחוה קמיה דר' אלעזר: שבועה זו מה טיבה? שלח להו: יורשין נשבעין שבועת יורשין ונוטלין...
מבנה הסוגיה:
1.
הכי קאמר: וכן היתומים מן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה.
רב ושמואל דאמרי תרוייהו: לא שנו אלא שמת מלוה בחיי לוה, אבל מת לוה בחיי מלוה - כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה, ואין אדם מוריש שבועה לבניו.
שלחוה קמיה דר' אלעזר: שבועה זו מה טיבה? שלח להו: יורשין נשבעין שבועת יורשין ונוטלין.
עד כאן יש מחלוקת בין רב ושמואל לרבי אלעזר. לפי רב ושמואל "אין אדם מוריש שבועה לבניו" והתובעים יפסידו.
לפי רבי אלעזר היורשים יישבעו ויטלו.
2.
בהמשך הסוגיה הגמרא מתלבטת בהרחבה כמי ההלכה.
אולם עד שלב זה נראה בבירור שהלכה צריכה להיות כרב ושמואל כנגד רבי אלעזר שהרי הולכים לפי הרוב.
2.1
אלא אם כן נסביר [כפי שהעלינו כבר אפשרות זו בסוגיות שונות] שהביטוי "אמרי תרוייהו", אמנם הוא מלמד - כפי כל בעלי הכללים - שלמרות שבדרך כלל הם חלוקים הרי בדין זה הם מאוחדים בדין. בכל אופן לדעתי ניתן לומר [חידוש] שכוונת הביטוי היא שהגמרא מחשיבה את דעתם כדעת יחיד! לפי זה, עד שלב זה בסוגיה אין הכרעה חד משמעית כמי ההלכה [כי אין רוב של שנים נגד אחד].
3.
שלחוה בימי רבי אמי, אמר: כולי האי שלחי לה ואזלי! אי אשכחינן בה טעמא, מי לא שלחינן להו?
אלא אמר רבי אמי, הואיל ואתא לידן נימא בה מילתא: עמד בדין ומת - כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה, ואין אדם מוריש שבועה לבניו, לא עמד בדין ומת - יורשין נשבעין שבועת יורשין ונוטלין.
רבי אמי פוסק כשתי הדעות במחלוקת במקרים שונים. כלומר ברור שלא פוסק כאף צד באופן מלא.
4.
מתקיף לה רב נחמן: אטו בי דינא קא מחייבי ליה שבועה? מעידנא דשכיב לוה איחייב ליה מלוה לבני לוה שבועה!
רב נחמן מקשה מסברא ולכן הביטוי שפותח את הקושיה הוא "מתקיף"
5.
אלא אמר רב נחמן: אי איתא לדרב ודשמואל - איתא, אי ליתא - ליתא.
הביטוי: "אי איתא... איתא, אי ליתא - ליתא" - מופע יחידאי בש"ס
רב נחמן טוען שאי אפשר לפסוק "כשניהם" אלא חובה להכריע כאחד מהם. לפי סגנונו "איתא לדרב ושמואל" הרי שהשאלה היא אם ההלכה כרב ושמואל או אין ההלכה כרב ושמואל. מדוע הוא לא אומר שהשאלה היא אם ההלכה היא כרב ושמואל או כרבי אלעזר?
6.
נראה לי לומר, שגם רב נחמן מבין שכעיקרון ההלכה כן צריכה להיות כרב ושמואל, וכל השאלה היא אולי אין ההלכה כרב ושמואל - בגלל סיבה כלשהי - אבל לא בגלל שרבי אלעזר חולק.
וזה מחזק את ההסבר שבמחלוקת הנ"ל ההלכה הבסיסית צריכה להיות כרב ושמואל מפני שהלכה מוכרעת על פי רוב דעות וכנגד המיעוט [כלעיל בסעיף 2].
7.
אלמא מספקא ליה, והאמר רב יוסף בר מניומי, עבד רב נחמן עובדא.
יחלוקו!
הגמרא מקשה על רב נחמן מדין שהוא עצמו פסק הלכה למעשה
8.
לדבריו דרבי מאיר קאמר, וליה לא סבירא ליה.
מסקנת הקטע הנ"ל היא שדברי רב נחמן בקשר למחלוקת בסוגיה היא רק לשיטת רבי מאיר במשנה, אבל רב נחמן עצמו פוסק כרבי יוסי.
[ראה בדף הקודם שכתבנו לגבי הלכה כרבי מאיר או כרבי יוסי]
9.
מתיב רב אושעיא: מתה - יורשיה מזכירין את כתובתה עד עשרים וחמש שנים!
הכא במאי עסקינן - שנשבעה ומתה.
תא שמע: נשא ראשונה ומתה, נשא שניה ומת הוא - שניה ויורשיה קודמין ליורשי הראשונה!
ה"נ שנשבעה ומתה.
ת"ש: אבל יורשיו משביעין אותה ואת יורשיה ואת הבאין ברשותה!
אמר רב שמעי': לצדדין קתני, אותה באלמנה, ויורשיה בגרושה.
מתיב רב נתן בר הושעיא: יפה כח הבן מכח האב,
שהבן גובה בין בשבועה ובין שלא בשבועה, והאב אינו גובה אלא בשבועה; היכי דמי? דמת לוה בחיי מלוה, וקתני: שהבן גובה בין בשבועה ובין שלא בשבועה, בשבועה - שבועת יורשין, שלא בשבועה - כרשב"ג!
אמר רב יוסף: הא מני? בית שמאי היא, דאמרי: שטר העומד לגבות כגבוי דמי.
10.
הגמרא הקשתה 4 קושיות על רב ושמואל ותירצה אותם.
11.
הקושיות הראשונה והרביעית פותחות ב"מתיב" ושתי הקושיות באמצע פותחות בביטוי "תא שמע".
12.
הביטוי "מתיב" תמיד פותח קושיה על ידי אמורא מסויים ששמו מופיע בפתיחה. הביטוי המשלים שלו בש"ס הוא "מיתיבי" – שפותח קושיה שמוקשית על ידי הגמרא – עורך הגמרא – ולא על ידי אמורא מסויים.
13.
הערה [חידוש]: האם הקושיות של "מיתיבי" לא נאמרו בבית המדרש של רב אשי על ידי אמורא מסויים, מדוע הועלם שמו?
נראה לי לומר: הקושיות שנפתחות בביטוי "מיתיבי" הן חזקות יותר וברורות יותר. למשל, הקושיה היא מתוך דברים מפורשים במשנה/ברייתא ולא כמסקנה הנובעת מתוך דיוק במקור התנאי - חידוש שלא מצאתי בספרי הכללים!
14.
בסוגייתנו הגמרא פתחה שתי קושיות בביטוי "תא שמע". כבר למדנו כמה פעמים שהביטוי "תא שמע" הוא "פרווה". לפעמים הוא פותח קושיה ולפעמים הוא פותח הוכחה/תרוץ.
משמעותו הפשוטה היא, שהגמרא מביאה מקור הקשור לסוגיה ואי אפשר לדעת את אופי ההקשר של המקור ללא עיון במקור עצמו. במילים אחרות: בדרך כלל ביטויי הקישור בגמרא מלמדים כבר בעצם השימוש בהם מהי מטרת הקטע. הביטוי "תא שמע" לא כך.
15.
אפשר לומר [חידוש]: הביטוי "מתיב"/"מיתיבי" נאמר בדיון בבית המדרש של האמוראים על הסוגיה המדוברת. הביטוי "תא שמע" פותח ציטוט של מקור תנאי שהיה עליו דיון במקום אחר [בש"ס/ בבית המדרש] ועורך הגמרא ייבא אותו ["שתל"] לתוך סוגייתנו.
