מהפרת נדר לחגיגת שידוכים / חנן חריף

בבא בתרא קכא ע"א

פורסם במדור "שולי הדף" במוסף 'שבת', מקור ראשון

דברי המשנה המפורסמת ממסכת תענית (כו ע"ב) - "אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו" - מובאים במסגרת דיני נחלות וזוכים לשאלה הדומה לשאלת התלמוד בנוגע לחנוכה - "מאי חנוכה": "חמשה עשר באב – מאי היא?"

המחולות בכרמים ו'חגיגת השידוכים' (המוזכרים בהמשך דברי המשנה שם – "בחור! שא עיניך" וכו') אינם הגורם לשמחה, אלא הביטוי שלה. ובכל זאת, לפחות על פי חלק מהתשובות לשאלת "מאי היא?", דרך החגיגה מבטאת את מהות היום, שכן סיבת השמחה קשורה לנישואין.

תשובה אחת גורסת כי זהו היום שבו הותרו השבטים לבוא זה בזה (לאחר האיסור מחשש להעברת הנחלות משבט לשבט בזמן חלוקת הארץ לשבטים); התשובה השנייה מחזירה אותנו לסוף ספר שופטים (פרקים כ-כא), לתוצאותיו של מעשה "פילגש בגבעה", ואולי גם לשורשיו הקדומים של מנהג המחול בכרמים בסוף הקיץ.

שבועתם הנמהרת של בני ישראל בתום המלחמה העקובה מדם עם בני בנימין, "ואיש ישראל נשבע במצפה... איש ממנו לא יתן בתו לבנימין לאשה" (כא, א), הביאה לחרטה ולניסיון שלא להכרית את שבט בנימין לגמרי. הדרך להתגבר על השבועה הייתה מורכבת. בשלב הראשון (והנמהר) הוכו אנשי העיר יבש שבגלעד (שלא השתתפו במלחמה ובשבועה), וארבע מאות נערות מתוכם נשלחו ל'משימת' נישואין עם בני בנימין; כשזה לא הספיק, נפנו "זקני העדה" לפתרון שקול ומתון יותר – "ויאמרו: הנה חג ה' בשילו מימים ימימה...לכו וארבתם בכרמים...וחטפתם לכם איש אשתו מבנות שילו.."..

זקני העדה שקלו את השבועה אל מול הצורך בקיומו של שבט בישראל, ומצאו פתרון ביניים – לא להפר את השבועה מחד, אך מאידך לאפשר לבני בנימין 'לחטוף' להם נשים בדרך שאיננה מהווה הפרה פורמלית של השבועה, אך מרוקנת אותה למעשה מתוכן. טקטיקה זו בולטת לעומת האדיקות שנקטו אנשי ישראל בשמירת השבועה – אדיקות שהביאה אותם למעשה לשפיכת דמם של אנשי יבש, וכמו כן לעומת מעשיו של השופט יפתח, שנדר לה': "...אם נתון תתן את בני עמון בידי, והיה היוצא אשר יצא לקראתי מדלתי ביתי לקראתי בשובי בשלום... והעליתיהו עולה" (שופטים יא, לא), ונאלץ, לזוועתו ולזוועת הקורא הנצמד לפשט הכתובים, למלא את נדרו – "ויהי כראותו אותה ויקרע את בגדיו ויאמר אהה בתי... ותאמר אליו: אבי... עשה לי כאשר יצא מפיך... ויהי מקץ שנים חדשים ותשב אל אביה ויעש לה את נדרו אשר נדר" (ראה שם פסוקים לד-מ).

דומה כי היכולת להתגבר על תפיסת הנדר כ'טאבו' מוחלט וקטלני ראויה לחגיגה בפני עצמה, ואולי התגברות זו עצמה היא סיבת השמחה בט"ו באב.