סקר
באיזה סבב של "דף יומי" אתה?
ראשון
שני
שלישי
רביעי ומעלה


 

 זיכרון ושכחה / רפי זברגר

שבועות מא ע''ב - מב ע''א

 

הקדמה

היום נלמד שני מעשים אשר אירעו בזמן הגמרא, ומהם נלמד עקרונות הלכתיים בנושא פירעון הלוואות, ולבסוף נסיק מכך מסרים חינוכיים. 
 

הנושא

ההוא דאמר ליה לחבריה הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך א"ל לא פרעתיך בפני פלוני ופלוני אתו פלוני ופלוני אמרי לא היו דברים מעולם.
מלווה תבע מלווה את חובו, ענה לו הלווה, הלוא פרעתי כבר את חובי בפני שני אנשים ומזכיר את שמותיהם. כששאלו את אותם אנשים, הם הכחישו ואמרו להד''ם (לא היו דברים מעולם). 
סבר רב ששת למימר הוחזק כפרן – רב ששת חשב, לכאורה בצדק, להגדיר את הלווה כ-''כפרן'' ולא להאמין לו, ולכן בעצם לחייב אותו להחזיר את החוב.
אמר ליה רבא: כל מילתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתיה – רבא ''הפתיע'' מאוד בתשובתו לרב ששת, ואמר כלל מעניין מאוד: כל דבר שאדם אינו ''מחויב לזכור" אינו שם ליבו לכך, ואינו ''חייב לזכור''. לכן, אומר רבא, העובדה שהלווה טען שפרע בפני שני אנשים ''אינה מחויבת מציאות'', ולכן ייתכן כי טעה הלווה וחשב שפרע בפני שני אנשים אלו שהזכיר, אך בפועל פרע בלעדיהם. לכן ''אינו מוחזק כפרן'', והוא נאמן בטענתו כי פרע את ההלוואה [אני פוסקים לפי מאן דאמר ''כל המלווה בעדים, אינו חייב לפרוע בעדים, אלא אם כן התנה המלווה במפורש שחייב לפרוע בעדים''].
ועתה נעבור למעשה השני: ההוא דאמר ליה לחבריה הב לי שית מאה זוזי דמסיקנא בך א"ל ולא פרעתיך מאה קבי פצי דקיימי בשיתא שיתא.
המלווה תובע חוב של שש מאות זוז מן הלווה, עונה לו הלווה כי פרע את הלוואתו, בכך ששילם לו מאה קבים (מידת נפח) של עפצים (גידול מעץ אלון), כאשר שוויו של כל קב של עפצים בעת פירעון ההלוואה היה ששה זוזים, ולכן בעצם הוא טוען כי פרע את כל החוב (מאה קבים כפול ששה זוז). 
אמר ליה: לאו בארבעה ארבעה הוו קיימי? אתו תרי סהדי ואמרו: אין, בארבעה ארבעה הוו קיימי. עונה לו המלווה, אמנם כן, נתת לי את העפצים, אך שווים היה ארבעה זוזים לכל קב, כך שבעצם החזרת לי ארבע מאות זוז (מאה קבים כפול ארבעה זוז), ולכן אתה חייב לי עוד מאתיים זוז. ואמנם הגיעו שני עדים והעידו כי שווי העפצים בזמן החזרת החוב היה ארבעה זוז לכל קב. 
אמר רבא הוחזק כפרן. רבא פסק במקרה זה כי הלווה ''כפרן'', שהרי הוא מכחיש את העדים, בהערכת שווי קב עפצים, ולכן חייב להחזיר למלווה עוד מאתיים זוז.
אמר רמי בר חמא הא אמרת כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה – השיב רמי בר חמא לרבא, והרי אתה פסקת (כמו במעשה הקודם), שעובדה שאינה מוטלת על האדם לזכור אותה, אין הוא מחויב לזכור, ואת ערך העפצים בזמן השבת הפירעון אדם אינו מחויב לזכור? ויש להוסיף פה נקודה חשובה שרש''י מציינה בארבע מילים: ונשבע שפרעם מכל מקום . כלומר, הלווה אינו יכול לחלוק על העדים, וכנראה שבאמת העפצים היו שווים רק ארבע מאות זוז, אך הלווה טוען כי הוא פרע בכל מקרה את כל סכום ההלוואה, ואת המאתיים זוז הנותרים פרע בדרך אחרת. 
השיב לו רבא: אקצותא דתרעא מידכר דכירי אינשי. עובדה זו של ''שער הסחורה'', מה ערכו של התמורה אותה החזיר כפרעון ההלוואה – עובדה זו אדם כן זוכר, והכלל שרבא בעצמו אמר במעשה הקודם אינו תופש כאן. ואם העדים מכחישים אותו בנושא זה, ניתן להכריז על הלווה כ''כפרן'' ולכן אינו נאמן על המאתיים זוז הנותרים וחייב להחזירם למלווה. 
 

מהו המסר?

למדנו היום כלל ויוצא מן הכלל מעניינים. הכלל אומר שלא כל דבר אדם זוכר. באופן עקרוני אם ''אין חובה על האדם לזכור משהו'' בהחלט ייתכן שאינו זוכר זאת. בד בבד עם הכלל הזה, ישנם דברים מסוימים, עליהם אנו יכולים לקבוע כי האדם הסביר זוכר אותם. כמו למשל, אדם אשר החזיר הלוואה בערך מסוים, הוא בוודאי זוכר מה היה הערך באותה תקופה. ניתן להשוות זאת לקניית דירה. כשאדם קונה דירה בערך דולרי, הוא כמעט תמיד זוכר מה היה ערך הדולר בעת הקנייה.
עיקרון זה שאדם לא זוכר דברים שאינו מחויב לזכור, חשוב מאוד גם בהתנהלות חיינו הרגילים, ובוודאי בתוך חיי המשפחה. לא ניתן לתבוע מן הילד (או מההורה) לזכור כל דבר. בהחלט צריך לקבל מצב שהוא אינו זוכר. אין להתרגז עליו, כמובן שאין לכעוס עליו, אלא יש להבין את המציאות שהוא אינו זוכר ולקבל אותה. אמנם יש מקרים שעליהם ניתן לומר כי סביר להניח שהוא זוכר, אולי ציון של עובדה חשובה אשר קרתה לו וכדו' אך הכלל הוא כאמור, אדם אינו זוכר דברים שאין עליו חובה לזכור.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: rafi.zeberger@gmail.com



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר