הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
תיפוק ליה; "וכן אמר..."
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
שבועות מג ע"א
אהייא? אילימא אסיפא, ותיפוק ליה דשבועה גבי מלוה!
אמר שמואל: ארישא.
וכן אמר רבי חייא בר רב: ארישא.
וכן א"ר יוחנן: ארישא.
1.
הביטוי "אילימא" תמיד פותח הסבר ראשוני שעומד, מלכתחילה, להידחות.
2.
"ותיפוק ליה" – ותוציא אותו [ולמד את הדין ממקור או מטעם אחר].
שואלים מדוע נלמדה [=יצאה] הלכה ממקור או מטעם מסוים, ומדוע אי אפשר ללמוד את ההלכה ממקור או מטעם אחר (פשוט יותר).
3.
בסוגייתנו, המשנה אומרת בסופה: "מי נשבע. מי שהפקדון אצלו, שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון", הגמרא שואלת אם מדובר על הסיפא שהמלוה הוא שנתבע ועליו תיקנו חכמים שהוא – המלוה שהוא גם הנתבע, במקרה זה - יישבע, הרי קשה מדוע צריך לתקנת חכמים, הרי הוא הודה במקצת וחייב שבועה דאורייתא !
4.
לכן אומרת הגמרא שתקנת חכמים מוסבת על הרישא במשנה.
5.
כלומר, הביטוי "ותיפוק ליה" בסוגייתנו כוונתו להיות פתיחה לקושיה של ייתור: הסיבה לדין מיותרת, שהרי יש סיבה טובה יותר לאותו דין.
6.
בספר "מר קשישא" לבעל ה"חוות יאיר"
"תיפוק - לשון 'ותיפוק ליה' רובם אינם סותרים רק מקשה למה לך טעם שאמרת דבלאו הכי נמי הכי איתא.
וקצתם קושיות מסתירות עיין ש"י [=שארית יוסף] דף ג ב נתיב המשנה כלל ד "
הסבר: כשהגמרא פותחת "תיפוק" היא מתכוונת ללמדנו, שהיא מסכימה לדברים הקודמים, אלא שואלת מדוע הדין הקודם לא הוסבר פשוט יותר. אבל לפעמים, מי שאומר "תיפוק" מתכוון לחלוק על ההסבר שקדם לו.
7.
ויש לדקדק יותר בדבריו, מכיון שכבר הבאנו שביטויים רבים שהאות "ו" בתחילתם משמע שהביטוי בא להקשות דווקא.
כלומר, יש הבדל בין "תיפוק" ל"ותיפוק".
8.
לפי זה בסוגייתנו שכתוב "ותיפוק..." צריך להיות כקושיה!
נראה לי להסביר [חידוש] שאמנם "ותיפוק" בסוגייתנו הינה קושיה. הקושיה היא שלא רק שתקנת חכמים מיותרת לגבי הסיפא, שהרי כבר נשבע ממילא מן התורה מגדר "מודה במקצת". אלא, יותר מכך, תקנת חכמים לא יכולה לחול על שבועה דאורייתא!
9.
"וכן אמר..."
הגמרא מציינת ששמואל תירץ את הקושיה, ומסביר, שתקנת חכמים מוסבת על הרישא במשנה.
וממשיכה הגמרא לומר ש"וכן אמר רבי חייא בר רב" "וכן אמר רבי יוחנן". מהי המשמעות של הניסוח הזה.
10.
גופי הלכות פרק ו - כללי אות ו' כלל רט
וכן אמר ר' פלוני. מצינו שני אמוראים שהם חברים כגון ריש לקיש ורבי יוחנן רב ושמואל וכיוצא, כשאומר הגמ' דין אחד בשם אמורא אחד דעלמא וקאמר וכן אמר רבי יוחנן, מדקדק מדקאמר וכן אמר רבי יוחנן בלבד ולא הזכיר ריש לקיש עמו, מכלל דריש לקיש בר פלוגתיה פליג עליה, והוא הדין באמוראים אחרים שהם חברים מדקדק כך,
וגבי ריש לקיש ורבי יוחנן משני הגמ' שדרכו של ריש לקיש כשהיה אומר לו רבו הלכה אחת ממתין הרבה עד שיסיים כל דבריו, ואחר כך מקשה לו או מודה, ופעמים היה יוצא תלמיד אחד מביניהם קודם שיסיים רבי יוחנן, ובזה לא ידע להגיד דעת ריש לקיש, וכשהיה אומר השמועה לא היה אומר אלא וכן אמר רבי יוחנן, אף שלפי האמת גם ריש לקיש הודה לו, וזה מצינו שבועות (דף מ ע"א) איכא דאמרי משהי שהי לה, ובחולין [עה:] ובפרק הפועל [עבודה זרה עג:] ובכמה דוכתי.
לפי דבריו ניתן לומר, שהגמרא טוענת שחכמים אלה חולקים על חבריהם.
רבי יוחנן חולק על ריש לקיש
ושמואל חולק על רב [זוגות מפורסמים].
11.
אבל קשה מאד להסביר כך בסוגייתנו. שהרי הקושיה הקודמת היתה חזקה והתרוץ – שמדובר על הרישא – הגיוני מאד, וקשה לומר שרב חולק בזה על שמואל וריש לקיש חולק בזה על רבי יוחנן.
12.
ולכן נראה לי יותר לומר, שהביטוי "וכן אמר" בא לומר שזהו חיזוק הדעה הקודמת לצורך קביעת ההלכה.
