מריבה על לא כלום / רפי זברגר

שבועות לח ע''א

הקדמה

למדנו במשנה בדף לו: כיצד נוהגת שבועת הפיקדון, במקרה והיו מספר שבועות. נצטט חלק מההלכות שלמדנו שם: 
אמר לו: תן לי פיקדוני שיש לי בידך, שבועה שאין לך בידי, או שאמר לו: אין לך בידי משביעך אני! ואמר אמן, הרי זה חייב. השביע עליו חמש פעמים בין בפני בית דין ובין שלא בפני ב"ד, וכפר - חייב על כל אחת ואחת.   אמר רבי שמעון: מה טעם? מפני שיכול לחזור ולהודות.
אם התובע, תובע מספר פעמים, והנתבע נשבע על כל תביעה – כיוון שהיה יכול להודות כל פעם, לכן חייב על כל שבועה ושבועה.
היו חמשה תובעים אותו, אמרו לו: תן לנו פיקדון שיש לנו בידך, שבועה שאין לכם בידי - אינו חייב אלא אחת. שבועה שאין לך בידי, ולא לך ולא לך - חייב על כל אחת ואחת. רבי אליעזר אומר: עד שיאמר שבועה באחרונה, רבי שמעון אומר: עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד.
אם יש חמשה תובעים והנתבע נשבע לכולם בבת אחת – אינו חייב אלא אחת, אם חילק שבועותיו, ישנה מחלוקת: 
תנא קמא – חייב על כל שבועה ושבועה.
רבי אליעזר אומר – חייב על כל שבועה רק אם הזכיר את המילה שבועה בסוף הכפירה של הנתבע לכולם. 
רבי שמעון אומר – צריך לחזור ולומר את המילה שבועה בכל כפירה וכפירה, רק אז מתחייב כמספר השבועות.
 

הנושא

הגמרא דנה בסוגיות אלו ומצטטת ברייתא המסכת את שיטות התנאים בנושא:
תנו רבנן: כָּלַל - אינו חייב אלא אחת, פָּרַט - חייב על כל אחת ואחת, דברי רבי מאיר.
ר' יהודה אומר: שבועה לא לך ולא לך ולא לך - חייב על כל אחת ואחת.
רבי אליעזר אומר: לא לך ולא לך ולא לך שבועה - חייב על כל אחת ואחת.
רבי שמעון אומר: עד שיאמר שבועה לכל אחת ואחת.
רבי יהודה מצריך לומר את המילה שבועה בתחילת כל הכפירות כדי להתחייב בכולם.
רבי אליעזר לשיטתו גם במשנה, חייב לומר שבועה בסוף הכפירות כדי להתחייב בכולם
וגם רבי שמעון לשיטתו במשנה, חייב לומר שבועה על כל כפירה, כדי להתחייב על כל כפירה וכפירה.
בהסבר שיטת רבי מאיר, הסובר שאם כלל כולם כאחד – חייב אחד, ואם פרט – חייב על כל אחד ואחד, יש מחלוקת:
אמר רב יהודה אמר שמואל: כללו של רבי מאיר פרטו של רבי יהודה כללו של רבי יהודה פרטו של רבי מאיר.
לשיטת שמואל ישנה הצלבה בין שיטות רבי מאיר לרבי יהודה. הכלל שרבי מאיר מחייב רק שבועה אחת, הוא אותו מקרה בו רבי יהודה מחייב על כל אחת ואחת, וזהו במקרה והקדים ואמר שבועה שאין לך בידי ולא לך ולא לך...
והפרט שרבי מאיר מחייב על כל שבועה ושבועה, הוא אותו מקרה שרבי יהודה מחייב רק שבועה אחת, וזהו במקרה שאמר שבועה שאין לך בידי, לא לך, לא לך וכן הלאה (בלא וו).
ור' יוחנן אמר הכל מודים ב-ולא לך שהוא פרט. לא נחלקו אלא ב-לא לך - שרבי מאיר אומר פרט, ורבי יהודה אומר כלל. ואיזהו כללו של ר' מאיר בשבועה שאין לכם בידי.
רבי יוחנן חולק על שמואל, וסובר כי במקרה ואמר עם וו (ולא לך ולא לך..) אין מחלוקת וכולם סוברים שזהו לשון פרט וחייב על כל אחד ואחד. המחלוקת היא כשאין וו (לא לך, לא לך..) שרבי מאיר כי גם במקרה זה הוא פרט וחייבים על כל כפירה וכפירה, אך רבי יהודה סובר שזהו כלל.
מכל מחלוקת האמוראים בדעת התנאים יוצא שיש רק מחלוקת אחת בדעת רבי מאיר במקרה ואמר עם וו (ולא לך ולא לך): רבי יוחנן סובר שרבי מאיר פוסק במקרה זה פרט, וחייב על כל אחת ואחת, ורבי יהודה סובר שרבי מאיר פוסק במקרה זה כלל וחייב רק אחת.
נתמקד בהוכחת שמואל מהברייתא וכיצד רבי יוחנן דוחה את ההוכחה:
שמואל דייק מברייתא: מדקאמר רבי יהודה: ולא לך פרטא הוי, מכלל דשמעיה לר' מאיר דאמר כללא הוי, ואמר ליה ר' יהודה פרטא הוי.
שמואל מסיק מכך שרבי יהודה אמר בברייתא על המקרה ולא לך שזהו פרט, כנראה שהוא שמע את רבי מאיר אומר שזהו כלל, ולכן הוא ''הגיב'' לו ואמר שזהו פרט. כלומר, לפי שמואל, רבי מאיר סובר בולא לך – כלל.
ור' יוחנן אמר תרוייהו לר' מאיר פרטא הוי, ואמר ליה רבי יהודה: ב-ולא לך מודינא לך, ב-לא לך פליגנא עלך.
רבי יוחנן חולק ואומר כי גם לרבי מאיר במקרה ואמר ולא לך זהו פרט, והברייתא שהביאה את דעת רבי יהודה הסובר במקרה זה פרט, אינו בא לומר אלא שבמקרה זה רבי יהודה לא חולק עליו אלא מסכים לדעתו שיש לפסוק "פרט".
שמואל אמר לר' יוחנן: עד דאודי ליה אודויי, לפלוג עליה איפלוגי. אין צורך להביא את המקרה בו הם מסכימים אלא דווקא לציין את המקרים בהם יש מחלוקת בין הצדדים. 
 

מהו המסר?

למדנו מתשובת שמואל לרבי יוחנן, כי עדיף לציין ולומר את נקודות המחלוקת במקום את נקודות ההסכמה.
נראה כי הרעיון העומד מאחורי הדברים הללו של שמואל, הוא הצורך לחדד ולהבהיר בכל מחלוקת בין אנשים על מה בדיוק המחלוקת, וממילא נדע על מה הם מסכימים.
זוהי נקודה מאוד חשובה בכל מחלוקות בין אנשים. לפעמים, ואולי ברוב המקרים, אנשים מדסקסים, רבים וחולקים ביניהם, ובאמת לא ברור לאף אחד מהם מהי נקודת המחלוקת אם בכלל. לפעמים רבים, יכול להיות אפילו תקופה ארוכה מאוד, ובעצם, אם היו מבררים ביניהם על מה ולמה, היו מגיעים למסקנה כי כמעט אין ביניהם נקודות מחלוקת, וכל מחלוקתם לשווא.
בכל מחלוקת ובכל מריבה, כדאי לעצור שנייה, לברר וללבן מה סובר כל אחד, להגדיר עד כמה שניתן איפה בדיוק הם חולקים, ולאור זאת להבחין ברוב המקרים, כי המריבה הייתה לחינם ואין בינה לבין המציאות כמעט שום דבר.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]