הרב דוד כוכב
חידושים וביאורים

מבטא האות ת' הרפויה

עירובין נג ע"ב

 
"בני יהודה דייקי לישנא".

האות ת'

מבטאה של ת' רפויה הוא בנשיפת אויר בזמן שקצה הלשון נמצא בין השיניים, כמו Th במילה Think באנגלית.

א) כך מסורת כל המבחינים בין ת' דגושה לרפויה – התמנים והבבלים.

ב) ההבדל היחיד בין בג"ד כפ"ת הדגושות לרפויות הוא שהדגושות הינן במבטא פוצץ והרפויות הן במבטא חוכך. מבטא תּ' דגושה הוא בהכאת הלשון בין השיניים, ומבטא ת' רפויה הוא ממש באותו אופן אלא שהלשון נותרת במקומה בזמן שהאויר נדחף וחומק.

ג) כתב אבן עזרא קהלת ז, כז: "בהתחבר דל"ת אחד והוא רפה עם תי"ו רפה שהיא לשון נקבה והם קרובים במוצא חסרו הדל"ת שהוא שרש וזה מקרה הָרָה לָלַת". כוונתו לפסוק בשמואל א ד, יט: וְכַלָּתוֹ אֵשֶׁת פִּינְחָס הָרָה לָלַת. ופירש רש"י: "ללת - על כרחו ללדת פירושו". וכן פירש רד"ק: "הרה ללת - היתה הרה וקרבו ימיה ללדת והד' חסרה כן דעת רוב המפרשים". וביאר זאת האבן עזרא בכך שהדל"ת של המילה ללדת נבלעה בתי"ו. וציין את הקירבה בין דל"ת רפה לבין תי"ו רפה דוקא, והיינו בין th במילה this באנגלית לבין th במילה think באנגלית.
וכך כתב אבן עזרא גם בבראשית שיטה אחרת דקדוק ב, כד: "דקדוק אחד - בספר המספר, בעבור היות הדל"ת הרפה קרוב ממוצא התי"ו הרפה חסרו אות השורש". פירוש דבריו שהמילה אַחַת בנקיבה היא המילה אַחַד בתוספת תי"ו לציון נקיבה, והיה אמור להיות אַחַדְתְ אלא שהדל"ת נבלעה בתי"ו, כאמור לעיל.

ד) כתב רד"ק שופטים יב, ו: "שבלת - כמו שהיו מנסין אותם בזאת המלה כן היו מנסין אותם בכל מלה שיש בו שי"ן... אולי היה אויר ארצם גורם להם זה כמו אנשי צרפת שאינן מבינים לקרא השי"ן וקוראין אותה כמו תי"ו רפה".
מכך שציין דוקא תי"ו רפה מוכח שהבחין בינה לבין תי"ו דגושה. והזכיר ת' דגושה דוקא משום שמבטאה מאורכת ומנושפת וקרובה לסמ"ך וכן לשי"ן. אין כוונתו שאנשי צרפת קוראים שי"ן ימנית כמו השמאלית וכמו סמ"ך, שאם כן לא היה כותב "כמו תי"ו רפה" דוקא.

ה) כתב ערוך השולחן בהלכות קריאת שמע, אורח חיים סא, ח: "וכן הסמ"ך לא יהיה דומה לתי"ו... ויטעים העי"ן של אשר נשבע".
ושם בסימן סב, ב: "ומזה הטעם אני אומר דלפי מבטא שלנו שאין הפרש בין אל"ף לעי"ן ובין חי"ת לכ"ף ובין סמ"ך לתי"ו רפויה ובין טי"ת לתי"ו דגושה יצאו ידי חובתן כיון שלשונם כן הוא והרי אנו רואים שהמדקדקים בזה בא להם ההפרש בטורח רב ועדיין אין ההפרש כראוי וביחוד בין אל"ף לעי"ן יש כמו הפכים ממש וכחירוף וגידוף ח"ו כמו בשמ"ע וטהר לבנו לעבדך באמת וכמו בק"ש השמרו לכם וגו' וסרתם ועבדתם וגו' דכשאומר כמו באל"ף הוי ממש ההיפוך ח"ו מ"מ כיון דמבטא שלנו כן הוא אין חשש בדבר ורחמנא ליבא בעי ורק המדקדק במצות יראה לדקדק בזה הרבה וכן בכל התורה בשם עבודה דמיחזי לפי מבטא שלנו כמו אבידה שכרו גדול כשמדקדק בזה".
כתב שקיים הבדל בין אל"ף לעי"ן, ובין חי"ת לכ"ף, ובין סמ"ך לתי"ו רפויה, ובין טי"ת לתי"ו דגושה והמדקדק שכרו גדול.
ו) כתב רבי יצחק אייזיק הלוי הרצוג בשו"ת היכל יצחק או"ח סימן ג, ד: "ברור שיש להבדיל בין הברת אות תי"ו רפויה להברת סמ"ך".

ז) כתב האדמו"ר מצנז קלויזנבורג בשו"ת דברי יציב חלק אה"ע סימן ק, ט: "ולפי דעתי י"ל דבדורות הקדומים דידעי היטב בלשון הקודש ודקדוקה ומבטאה היו שמות שחששו מאד לקרא לבניהן כמותם מחמת רוב גדלותן, משא"כ בדורות המאוחרים דלא בקיאין במבטא, כידוע בחילוף דאלפי"ן עם עייני"ן בי"ת רפויה עם וא"ו טי"ת עם תי"ו דגושה סמ"ך עם שי"ן שמאלית ותי"ו רפויה וכדומה".
כלומר שהמבטא המקורי של הבקיאים הבחין בין אלפי"ן לעייני"ן, בין בי"ת רפויה לבין וא"ו, בין טי"ת לבין תי"ו דגושה, ובין סמ"ך ושי"ן שמאלית לבין תי"ו רפויה.