גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף צ"ג, מדור "עלי הדף"
מסכת שבועות
דף ל ע"א

"הוי דן את חבירך לכף זכות" - מצות עשה מן התורה או מדת חסידות?

למדנו בברייתא (ל ע"א) שלפי דרוש אחד למדים מן הפסוק "בצדק תשפוט עמיתך" (ויקרא יט, טו) - "הוי דן את חבירך לכף זכות" [פירש"י: "ולא בדין בעלי דינים הכתוב מדבר, אלא ברואה חבירו עושה דבר שאתה יכול להכריעו לצד עבירה ולצד זכות, הכריעו לזכות ואל תחשדהו בעבירה"].

ומצינו בראשונים שאכן מנו את החובה לדון לכף זכות כמצות עשה, וכמו שכתב רבינו יונה ב'שערי תשובה' (שער ג, אות ריח): "... כמו שאמרו רז"ל (שבת קכז:): 'הדן את חברו לכף זכות המקום ידינהו לכף זכות', והוא מצות עשה מן התורה, שנאמר 'בצדק תשפוט עמיתך'". כמו כן נמנית מצוה זו ב'ספר המצות' להרמב"ם (עשה קעז): "שנצטוו הדיינין להשוות בין בעלי דינין ושיהיה נשמע כל אחד מהם עם אורך דבריו או קצורם, והוא אמרו יתברך 'בצדק תשפוט עמיתך'... ויש בו עוד שראוי לדון את חבירו לכף זכות, ולא יפרש מעשיו ודבריו אלא לטוב וחסד", ונמשך אחריו ב'ספר החינוך' (מצוה רלה), וכן כתוב בסמ"ג (עשה קו) ובסמ"ק (מצוה רכה).

מאידך, מצינו דעות שהיא מדה ממדת חסידות, וכמו שהובא הדבר במשנת חסידים במס' אבות (פ"א מ"ו): "יהושע בן פרחיה אומר, עשה לך רב, וקנה לך חבר, והוי דן את כל האדם לכף זכות", ודברים הנאמרים במסכת אבות הם ממשנת החסידות - ולא מחובה גמורה. גם הרמב"ם מביא בהלכות דעות (פ"ה ה"ז): "תלמיד חכם לא יהא צועק וצווח בשעת דבורו... ומקדים שלום לכל האדם... ודן את כל האדם לכף זכות", הרי שלא מנה את הדבר כי אם ממדות הת"ח, ואין זו חובה גמורה.

ואמנם בדבר זה כבר עמד בספר 'חפץ חיים' (באמ"ח הל' לשה"ר פתיחה עשין אות ג), ומיישב הדברים על פי יסודות המתבארים בפירוש המשניות להרמב"ם ובפירוש רבינו יונה על המשנה (שם), בכללי מדה זו. וזה לשון הרמב"ם: "'והוי דן את כל האדם לכף זכות', ענינו, כשיהיה אדם שלא תדע בו אם צדיק הוא אם רשע, ותראהו שיעשה מעשה או יאמר דבר שאם תפרשהו על דרך אחת יהיה טוב ואם תפרשהו על דרך אחרת יהיה רע, קח אותו על הטוב ולא תחשוב בו רע, אבל אם יהיה האדם נודע שהוא צדיק מפורסם ובפעולות הטובות, ונראה לו פועל שכל עניניו מורים שהוא פועל רע, ואין אדם יכול להכריעו לטוב אלא בדוחק גדול, ואפשר רחוק הוא, ראוי שתקח אותו שהוא טוב - אחר שיש שום צד אפשרות להיותו טוב, ואין מותר לך לחשדו, ועל זה אמרו (שבת צז.) כל החושד בכשרים לוקה בגופו; וכן כשיהיה רשע ויתפרסמו מעשיו, ואחר כן ראינוהו שיעשה מעשה, שכל ראיותיו מורות שהוא טוב, ויש בו צד אפשרות רחוק לרע, ראוי להשמר ממנו ושלא תאמן בו שהוא טוב, אחר שיש בו אפשרות לרע... וכשיהיה [האדם] בלתי ידוע והמעשה בלתי מכריע לאחד משני הקצוות, צריך בדרך החסידות שתדין לכף זכות - איזה קצת שיהיה משני הקצוות".

כיוצא בזה כתב רבנו יונה (שם): "'והוי דן את כל האדם לכף זכות', זה מדבר על אדם שאין יודעין בו אם הוא צדיק אם רשע, או מכירין אותו והוא איש בינוני - פעמים עושה רע ופעמים עושה טוב, ואם יעשה דבר שיש לדונו לחובה ויש לדונו לזכות בשקול הדעת, או אפילו לפי הנראה נוטה לכף חובה יותר, אם משום צד וענין יכול לדונו לזכות, יש לו לומר, לטובה נתכוון. אבל אין הדברים כן בצדיק גמור ולא ברשע גמור, כי הצדיק אפילו במעשה שכולו רע ונוטה לכף חובה מכל עבר, ידינהו לזכות, לאמר, כי בשגגה היתה היוצאה מלפני השליט, וראה והביט ובקש מחילה, וכמו שאמרו רז"ל (ברכות יט.) 'אם ראית ת"ח שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום, שמא עשה תשובה, שמא ס"ד, אלא אימא ודאי עשה תשובה...', הנה לך, כי אין לדון לכף חובה צדיק גמור לעולם וכו'. גם מן הרשע הגמור לא אמר, כי אם אפילו מעשה כולו טוב, ואין נראה לחוש עליו משום צד וענין, יש לאדם לדונו לכף חובה ולומר, לפנים עשה ואין תוכו כברו... וכן כתב הרב רבינו משה בן מימון זצ"ל".
המורם מדבריהם, שישנם ד' חילוקי דינים, והם: א] צדיק גמור ומפורסם, אין לדון לחובה לעולם, וגם אם עשה מעשה שנראה כרע גמור, ולא יתכן להצדיקו כי אם בדוחק גדול, חובה לדונו לכף זכות, ולפחות עלינו לחשוב עליו שבוודאי עשה תשובה, ומזה לא מיירי משנתנו כלל; ב] רשע גמור - הנודע לכל ברשעו, צריך לדונו לכף חובה, וגם כשרואים שעשה מעשה טוב, יש לדונו לחובה ולומר שאין תוכו כברו, ואין שום חובה ולא שום מדה ממדת החסידות לדונו לזכות כלל; ג] בינוני – אדם שנודע לבינוני, פעמים עושה טוב ופעמים עושה רעה, אם עושה דבר שיש בו שני צדדים, לחובה ולזכות, עלינו לדונו לכף זכות; ד] אדם בלתי ידוע אם הוא צדיק או רשע, וגם מעשה בלתי מכריע, יש לדונו לכף זכות.

וחידש ה'חפץ חיים' זצ"ל, כי באדם הנודע לצדיק, וכן באדם הנודע לבינוני, מצוה מן התורה לדונם לכף זכות, ואילו באדם שאין אנו מכירים אותו אם הוא צדיק אם רשע אין אנו חייבים מן התורה לדונו לכף זכות, ואינה אלא מדה טובה בעלמא, וכפי שסיים הרמב"ם את דבריו על המשנה: "וכשיהיה [האדם] בלתי ידוע והמעשה בלתי מכריע לאחד משני הקצוות, צריך בדרך החסידות שתדין לכף זכות - איזה קצת שיהיה משני הקצוות", הרי לנו שמשנת החסידים נאמרה באדם בלתי נודע אם הוא צדיק או רשע.

אמנם, אחרי העיון בדברי רבינו יונה נראה, שמפורש יוצא מדבריו שהמשנה במס' אבות מיירי בשני המצבים הבינוניים: א] אדם הנודע לבינוני, ב] אדם בלתי נודע במעשיו, ולדבריו יש מקום לומר, כי המצוה מן התורה היא באדם הנודע לצדיק – אשר חובה גמורה היא לדונו לכף זכות, ואילו באדם שהוא במצב בינוני – בשני המצבים הנזכרים, אין כאן כי אם מדה טובה וישרה.