סקר
אני גולש בפורטל הדף היומי:






 

לשון פשוטה / רפי זברגר

שבועות כ'ט ע''א 
 

הקדמה

המשנה הראשונה בדף עוסקת בשבועת שווא. ישנם שני סוגים בשבועה זו, המפורטים במשנה:
1. נשבע לשנות את הידוע לאדם: על עמוד של אבן שהוא של זהב וכדו'.
2. נשבע על דבר שאי אפשר לו: אם לא ראיתי גמל שפורח באוויר, ואם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד.

במאמר זה נדון במהותו של הסוג השני.
 

הנושא

רבא שואל את רב אשי על הדוגמא המובאת במשנה גמל שפורח באוויר 
ודלמא האי גברא ציפורה רבא חזי, ואסיק ליה שמא גמלא, וכי קא משתבע אדעתיה דידיה אישתבע
אולי, שואל רבא, אדם זה ראה ציפור גדולה, ודימה אותה לגמל, ולכן בשבועתו הוא מתכוון לאותה ציפור ולא לגמל?
שואלת הגמרא על דברי רבא: 
וכי תימא בתר פומיה אזלינן ולא אזלינן בתר דעתיה
ואולי באמת אנו הולכים ''אחר לשון היוצאת מפיו'' ולא ''מפרשים'' את מילותיו למחשבות פנימיות שלו? במילים אחרות: אולי לא מעניין אותנו מה הוא חושב בליבו, ואין לנו אלא משמעות הדברים הפשוטה שהוציא מפיו? 
מוכיחה הגמרא מתוך ברייתא, שהמסקנה אשר זה עתה אמרנו איננה נכונה:
והא תניא: כשמשביעין אותו אומרים לו: הוי יודע שלא על דעתך אנו משביעין אותך, אלא על דעתנו ועל דעת בית הדין. מאי טעמא? לאו משום דאמרינן: דלמא איסקונדרי יהיב ליה ואסיק להו זוזי, דכי קא משתבע אדעתיה דידיה קא משתבע?
אומרת הברייתא, שבשעה שבית הדין משביעין אדם, למשל שבועת ''מודה במקצת'' החייבת מדין תורה, אומרים לו לפני כן: תדע, כי אנו משביעים על דעת בית הדין, ולא על דעתך. כלומר, אנו נפרש את הדברים כהבנתנו ולא כפי שאתה מבין אותם. וזאת בגלל שאנו חוששים שכאשר הנתבע נשבע על כך שהחזיר את הכסף (זוזים) לתובע, הוא מתכוון שהחזיר לו איסקונדרי, שהם חתיכות עץ, והוא מכנה אותם "זוזים" ועל כך הוא נשבע שהחזיר. לכן, אנו משביעים אותו ואומרים לו כי בית הדין מתכוון בלשון שבועה של הנתבע, לפי הבנת בית הדין – לכסף ממש, כלומר שהוא נשבע שהחזיר את הכסף לתובע. משמע מברייתא זו, כי בלי אזהרת בית הדין אמנם היינו מפרשים את דבריו לפי מחשבותיו הוא, ואם כן חוזרת שאלת הגמרא למקומה: מדוע ב''שבועת הגמל'' איננו מפרשים את דבריו כי כוונתו לציפור גדולה?
מיישבת הגמרא ומסבירה את הברייתא באופן שונה: לא, התם משום קניא דרבא.
החשש הוא אינו משום כוונת איסקונדרי אלא אנו חוששים שהנתבע אכן החזיר לתובע ממון, אך בכל אופן נשבע לשקר. וזאת ע''י שהחזיר לתובע קנה חלול, אשר הכניס לתוכו מעות, וזאת אך ורק כדי שלא יישבע לשקר (כי באמת החזיר לו את הכסף, אבל כמובן בעורמה, שהרי לאחר השבועה הוא לוקח בחזרה את הקנה ואת הכסף הנמצא בתוכו). 
אם כן, המסקנה היא כי אנו מפרשים את דברי האדם אשר נשבע ''כפשוטם'', ולא מייחסים להם מחשבות לב. 
 

מהו המסר?

אנו יכולים להסיק מכאן, כי רצוי מאוד להשתמש ב''לשון פשוטה'' ולא צינית. לא לומר משהו אחד אך להתכוון למשהו אחר. לשון מתוחכמת בדרך כלל אינה מכבדת את השומע, אלא ''מתנשאת'' ומתייחסת אל הזולת בזלזול מה.
נלך בדרך הישר, בדיבור פשוט ומובן, גם כלפי חברינו וכמובן כלפי בני משפחתנו.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: rafi.zeberger@gmail.com

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר