סקר
באיזה סבב של "דף יומי" אתה?
ראשון
שני
שלישי
רביעי ומעלה


 

אל ייאוש / רפי זברגר

שבועות כז ע''ב - כח ע''א 
 

הקדמה

לאחר שלמדנו בדף הקודם את הצורך בשתי שבועות ''שלא אוכל ושלא אוכלנה'' המשיכה הגמרא ושאלה בדף כ''ז:
הא תו למה לי. מדוע כתבה המשנה גם את השבועה השלישית, ואיזה לימוד ניתן ללמוד מכך?
ענתה שם הגמרא: הא קמ"ל חיובא הוא דליכא, הא שבועה איכא. דאי משכחת רווחא חיילא. למאי הלכתא? לכדרבא, דאמר רבא: שאם נשאל על הראשונה עלתה לו שניה תחתיה.
אמנם שבועה שלישית לא חלה, אבל מגדירים אותה כשבועה קיימת ועומדת, עד אשר תהיה אפשרות להחיל אותה. 
האפשרות הזאת מתקיימת כאשר חכם שואל על השבועות הראשונות, ועל ידי כך הן מתבטלות, ואז יש מקום לשבועה השלישית לחול, ואם עובר עליה מתחייב.
 

הנושא

לאחר שהזכרנו על דין שאלת חכם בשבועות, ממשיכה הגמרא ומביאה מימרה של רבא בנושא:
אמר רבא: נשבע על ככר ואכלה, אם שייר ממנה כזית - נשאל עליה. אכלה כולה - אין נשאל עליה. 
אם נשבע על כיכר שלמה ואכלה, אבל השאיר ממנה כזית שלא אכל עדיין – חכם יכול "לשאול על השבועה'' מכוח כזית שנשאר מן הכיכר. אבל אם כבר אכל את כל הכיכר – חכם לא יכול יותר לשאול על השבועה. 
רב אחא, בנו של רבא (לא אותו רבא שאמר את המימרה הקודמת) שאל את רב אשי: 
היכי דמי? אי דאמר שלא אוכל - מכזית קמא עבדיה לאיסוריה, אי דאמר שלא אוכלנה - מאי איריא כזית אפילו כל שהוא נמי? 
מנסה רב אחא להבין על איזה מצב מדבר רבא: אם בשבועתו נקט לשון ''שלא אוכל'' (אפילו כזית מן הכיכר), הרי שכבר בכזית הראשונה הוא עבר על איסור השבועה, ואם נקט לשון ''שלא אוכלנה'' (את כל הכיכר) הרי שאפילו אם נשאר בכיכר מעט מאוד שלא אכל (כל שהוא), גם אז טרם עבר אל האיסור, שהרי נאסר רק באכילת כל הכיכר?
עונה לו רב אשי, כי ניתן להעמיד את דברי רבא, גם בלשון ''שלא אוכל'' וגם בלשון ''שלא אוכלנה''. 
איבעית אימא שלא אוכל: מיגו דמהניא ליה שאלה אכזית בתרא, מהניא ליה שאלה נמי אכזית קמא.
קובע רב אשי: אם נשבע שלא יאכל (כזית) הרי שהוא חייב על כל כזית וכזית מן הכיכר. ולמרות שאכל כבר כזית, ולכאורה עבר על השבועה מספר פעמים כמספר ה''זיתים'' שאכל, בכל אופן, אם נשאר לו כזית שלא אכל, ניתן להישאל על אותו כזית ע''י חכם, ומכיוון שהחכם מתיר את השבועה, הרי מסתבר לאחר שאילת החכם, כי כל השבועה לא חלה בכלל, וגם הזיתים הראשונים שאכל, אינו עובר עליהם באיסור שבועה. 
ואיבעית אימא שלא אוכלנה: אי שייר כזית - חשיב לאיתשולי עליה, ואי לא - לא חשיב לאיתשולי עליה. 
וגם אם נאמר שהוא נשבע בלשון של ''שלא אוכלנה'' (את כל הכיכר) או אז, לא עבר על האיסור, כל עוד לא סיים לאכול את כל הכיכר, למרות זאת, החכם אינו מתיר את השבועה, אם לא נשאר בכיכר לפחות כזית.
 

מהו המסר?

למדנו באפשרות הראשונה בתשובת רב אשי על מצב מאוד מעניין. אמרנו שאם הנשבע נקט בלשון ''שלא אוכל'', הרי הוא חייב על כל כזית שאוכל. ואמנם אם אכל יותר מכזית – חייב. למרות זאת, אם בסוף, חכם שואל על השבועה, הרי מסתבר למפרע שהוא בעצם לא חייב על השבועה.
העמדה זו מלמדת אותנו מסר מאוד חשוב. למרות שנראה כי המצב ''על הפנים''. הנשבע התחייב כבר על אכילת כזית מן הדבר שהוא אסר על עצמו בשבועה, למרות זאת ''אין להתייאש'' לפעמים ניתן לתקן גם מצב ''שהוחלט עליו''. משנים את הסטטוס ומכריזים לאחר שאילת החכם, כי האיסורים שאמרנו כבר שעבר עליהם – אינם חלים, והוא בעצם לא עבר על אף עבירה ועל אף שבועה.
המסר החשוב הוא ''אל ייאוש''. גם ממצבים שנראים על הפנים, תרתי משמע, לפעמים ''באה הגאולה'', הופכת את הקערה על פיה, ומשנה את המצב מקצה לקצה.
תמיד צריך לשאוף, לקוות, להתפלל ולעשות כל מאמץ על מנת לשפר את המצב, גם אם נראה כבר כאילו הכול אבוד.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: rafi.zeberger@gmail.com



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר