סקר
באיזה סבב של "דף יומי" אתה?
ראשון
שני
שלישי
רביעי ומעלה


 

מבחן פרישה מעבירה / רפי זברגר

שבועות כו ע''א 
 

הקדמה

במאמר זה ניחשף למחלוקת גדולה בין חכמי בבל לחכמי ארץ ישראל, לגבי ''היעלמות חפץ''. בפרשת שבועת ביטוי בספר ויקרא (פרק ה') נכתב הביטוי וְנֶעְלַם מִמֶּנּו במשמעות שהשבועה נעלמה ממנו בעת שעבר על שבועתו, והשאלה היה מה בדיוק נעלם ממנו. חכמי בבל מפרשים: על העלם שבועה הוא חייב ואינו חייב על העלם חפץ. כלומר יש הבדל בין היעלמותה של השבועה לבין היעלמותו של החפץ בעת המעשה. חכמי ארץ ישראל ''צחקו'' על חלוקה זו ואמרו לחכמי בבל:
בשלמא שבועה משכחת לה בלא חפץ, כגון דאמר שבועה שלא אוכל פת חטין וכסבור שאוכל קאמר, דשבועתיה אינשי, חפצא דכיר, אלא חפץ בלא שבועה היכי דמי?
אפשר להבין את המצב של היעלמות שבועה בלא היעלמות החפץ, במקרה שנשבע שלא יאכל משהו, והוא חשב שנשבע שיאכל את הדבר המסוים, ואז הוא שכח את שבועתו (שנשבע שלא יאכל) אבל זוכר הוא שאוכל את הדבר המסוים? אבל מצב הפוך, אומרים חכמי ארץ ישראל, כיצד ייתכן?
כגון דאמר: שבועה שלא אוכל פת חטין, וכסבור של שעורים קאמר, דשבועתיה דכיר ליה, חפצא – אינשי, כיון דחפצא אינשי להו - היינו העלם שבועה.
מנסים לומר חכמי ארץ ישראל, אולי נאמר ש''היעלם חפץ'' יהיה במקרה ואדם נשבע שלא יאכל פת חיטים, אבל הוא טעה וחשב שנשבע שלא לאכול פת שעורים. במקרה זה הוא זכר את עצם השבועה, אבל לא זכר את ''החפצא'' של השבועה – לא זכר כי נשבע על חיטים וחשב שנשבע על שעורים. אבל דוחים זאת חכמי ארץ ישראל ואומרים, כי גם במקרה זה נגדיר זאת כ''היעלם שבועה'' שהרי בשורה התחתונה הוא שכח את עצם שבועתו (שהייתה על חיטים). אם כן, אומרים חכמי ארץ ישראל, אין מצב שיש בו ''היעלם חפץ'' ואין בו ''היעלם שבועה''.
ולכן מסיק רבי אלעזר: דא ודא אחת היא. ''היעלם שבועה'' ו''היעלם חפץ'' אחד הם ואין מצב של היעלם חפץ בלבד. 
 

הנושא

רב יוסף מתקיף את חכמי ארץ וישראל ומביא דוגמא המייצגת מקרה של ''היעלם חפץ''.
והא משכחת לה, כגון דאמר "שבועה שלא אוכל פת חטין" והושיט ידו לסל ליטול פת שעורין ועלתה בידו של חטין וכסבור שעורים היא ואכלה, דשבועתיה דכיר ליה, חפצא הוא דלא ידע ליה.
אם נאמר מקרה דומה למוצג לפני כן, שהאדם נשבע שלא לאכול פת חיטים, והוא הושיט יד לסל בכוונה לקחת פת שעורים (עליה לא נשבע), לא הסתכל לסל והוציא משם פת חיטים – במקרה זה אומר רב יוסף, ישנה היעלמות של החפץ ללא היעלמות שבועה, שהרי זכר את שבועתו האוסרת חיטים ורצה לקחת שעורים, אך בפועל הוציא חיטים?
אביי דוחה את דחייתו של רב יוסף: כלום מחייבת ליה קרבן אלא אמאי דתפיס בידיה - העלם שבועה הוא! 
בסופו של דבר, מחייבים אותו קרבן על שגגה על מה שבידו כעת, ואמנם יש בידו חיטים, אותם נשבע שלא יאכל. אם כן, אומר אביי, גם במקרה זה מדובר ב''היעלם שבועה'', ושוב אין אנו מוצאים ''היעלם חפץ'' ללא ''היעלם שבועה''. 
רב יוסף עונה לאביי: כיון דכי ידע ליה דחטין הוא פריש מיניה - העלם חפץ הוא. 
רב יוסף מגדיר ''היעלם חפץ'' בכך שאם אדם פורש מעבירה על שבועתו ע''י שמזכירים לו מהו החפץ אשר בידו, ואומרים לו שיש לו חיטים, היה מייד פורש מהחיטים, לכן אנו מגדירים זאת כ''היעלם חפץ'' ולא ''היעלם שבועה''. 
 

מהו המסר?

למדנו היום בשיטת חכמי בבל, כי כאשר אדם עושה טעות, יש משמעות לגורם הטעות. אם הגורם הוא ''אי ידיעת האיסור'' הרי שהוא ''מתחייב'' על המעשה, שכן אנו מכירים את הכלל ''אי ידיעת החוק אינה פוטרת''. אבל אם היה מודע לאיסור, אלא שלא היה מודע למרכיבים השונים של האיסור (חפצא) הרי שאינו מתחייב על המעשה.
ה''מבחן'' הקובע למה הוא אינו מודע, הוא ''מבחן הפרישה''. מתי הוא פורש מן המעשה? האם ברגע שמזכירים לו על עצם האיסור, או ברגע שמזכירים לו מהם המרכיבים של האיסור.
נראה כי ניתן לאמץ מבחן זה גם במעשים של ילדינו. אם הם עושים ''מעשה שלא ייעשה'', וכשמעירים להם הם פורשים מן המעשה, הרי שיש לבחון: אם אומרים להם שאסור לעשות את המעשה – ואז הם פורשים, הרי שהם צריכים ''לתת את הדין'' על מעשיהם, אבל אם הם לא מודעים לפעולות שהם עושים, למרות שהם יודעים כי הפעולה אסורה, אך הם חשבו שהם עושים פעולה אחרת, הרי שבמקרה זה יש ללמד זכות הרבה יותר גדולה מאשר באפשרות הראשונה.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: rafi.zeberger@gmail.com



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר