הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

לימא מסייע

[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]

שבועות כז ע"ב

דאמר רבא: שאם נשאל על הראשונה - עלתה לו שניה תחתיה.
לימא מסייעא ליה: מי שנדר ב' נזירות, ומנה ראשונה והפריש עליה קרבן, ואח"כ נשאל על הראשונה - עלתה לו שניה בראשונה!
הכי השתא, התם נזירות מיהא איתא, דכי מני לראשונה בעי מיהדר מימנא לשניה בלא שאלה, הכא שבועה שניה מי איתא כלל.

1.
הגמרא מביאה את דינו של רבא, שכאשר השבועה הראשונה מתבטלת הרי שחלה השבועה השניה, והגמרא מביאה סיוע לכך מדיני נזירות והגמרא דוחה את ההכרח שבהוכחה.

2.
הפוסקים פוסקים כרבא למרות שההוכחה לדבריו נדחתה בגמרא,
והם מסבירים זאת מפני שלא מצינו מי שחולק על דינו של רבא.

3.
של"ה - כללי התלמוד (יג) כלל לשונות סוגיות:

שלה. לימא מסייע ליה. זה לשון מהר"י קארו (בכללי הגמרא הנוספים אות ל'), כשאומר התלמוד לימא מסייע ליה ודחי כו',
שנראה כאילו היא קושיא גדולה ומשתדל לסלקה מעליו.
ויש לתמוה דאדרבא, הוי ליה לשמוח בסיוע שמביא לו ולהחזיק בו.
ויש לומר שכשאומר לימא מסייע ליה, הוא מקשה לבעל המאמר, שמאחר שדבר זה מפורש במשנה או בברייתא, אם כן מאי קא משמע לן,
ומשני דמתניתין הוה אפשר לדחויה ולפרשה בגוונא אחרינא, קא משמע לן.
ועוד יש לומר, דכשאומר לימא מסייע ליה, היינו לומר דתקשי לבר פלוגתיה, ודחי דבר פלוגתיה יתרץ המשנה או הברייתא בענין דלא תקשי ליה.
ואל יקשה בעיניך דרך הראשון, שנראה מהלשון שהוא (סייע ליה) [סיוע לזה], ואני אומר שהוא קושיא, דאשכחן דכוותה בפרק קמא דחולין (כ ב), אמר זעירי נשברה מפרקת ורוב בשר עמה נבלה... וכן נראה שהוא דעת הר"ן ז"ל, שכתב בפרק הזהב (בבא מציעא נב ב), אהא דאמרינן מסייע לחזקיה, דאי אמתניתין קאי, תקשי, וכי מתניתא אתא לאשמועינן.
ויש מקומות שנראה שאין לפרשם אלא בדרך ראשון, שאומר אמורא שום מאמר ואין חולק עליו, ואומר נימא מסייע ליה.

מהשל"ה משמע שלא מבחין בין "לימא מסייע" ל"נימא מסייע".

4.
הוא מביא שני הסברים למונחים אלה:

4.1
אין זו הוכחה אלא דווקא קושיה: אם אמורא אומר דבר שמפורש במשנה מה הוא בא לחדש?

4.2
זו קושיה אבל לא על בעל המאמר אלא על מי שחולק עליו.

5.
לפי רבי יוסף קארו שהביטוי "לימא מסייע" הוא דווקא קושיה - לעיל בסעיף 4.1 [כיצד האמורא אמר הלכה שכבר תנאים אמרו]. ממילא יוצא, שכאשר הגמרא דוחה את הקושיה, נשארת ההלכה של האמורא, ולכן ברור מדוע הפוסקים פסקו כרבא! ובזה יש תשובה על הערתנו לעיל בסעיף 2.