חפירה מיותרת / רפי זברגר

שבועות כד ע''א-ע''ב 
 

הקדמה

למדנו במשנה בדף כ''ב על שבועות הנוגעות ל"אוכלים בלתי אכילים'':
שבועה שלא אוכל, ואכל אוכלין שאינן ראוין לאכילה ושתה משקין שאינן ראוין לשתיה – פטור.
שבועה שלא אוכל, ואכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים - חייב ור' שמעון פוטר.
המקרה הראשון מדבר על אכילת אוכלים מאוסים או שתיית משקאות מאוסים, בנידון זה כולם מסכימים שהוא לא עבר על שבועתו, כיוון שלא התכוון בשבועה לאסור דברים מאוסים. 
המקרה השני מדבר על דברים הניתנים לאכילה, אך אסורים מדין תורה, כמו נבילות וטריפות. במקרה זה יש מחלוקת:
חכמים מחייבים, כיוון שהוא אכל ושתה דברים הראויים לאכילה מצד עצמם, ולכן יש לומר שהתכוון גם אליהם בשבועתו, לעומתן, רבי שמעון סובר שאינו מתחייב באכילתם, כיוון שהוא כבר ''מושבע ועומד'' מהר סיני שלא לאכול מאכלות אסורים, ומכיוון שכך – שבועתו לא חלה כלל וכלל. 
 

הנושא

הגמרא מגיעה למסקנה כי הסבר המילים במשנה אוכלין שאינן ראוין לאכילה הם כשיטתו של רבא, אשר אמר: שבועה שלא אוכל ואכל עפר - פטור.
רבא פוטר מחיובי שבועה, אך ורק אם אכל מאכל שאינו ראוי כלל וכלל לאכילה, כמו עפר למשל. אך אם אכל מאכלות אסורים, כגון נבילה וטריפה, מכיוון שהם ראויים לאכילה מעצם טבעם – חייב. 
רב מרי טוען כי למדנו דין זה גם בהמשך משנתנו: 
קונם אשתי נהנית לי אם אכלתי היום ואכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים הרי אשתו אסורה לו.
אם נדר בלשון ''קונם'' ואסר על אשתו ליהנות ממנו, אם אכל היום. ואם אמנם אכל מאכלות אסורות, כמו נבילות וטריפות, הרי אשתו אסורה לו. משמע מכאן, שמאכלות אסורות נכללות בשבועתו, והן נחשבות לאכילה. 
דוחה הגמרא ומבדילה בין המקרים: הכי השתא, התם - כיון דמעיקרא אכל והדר אשתבע ליה - חשובי אחשביה, אלא הכא מי אחשביה? 
אין זו הוכחה לשיטת רבא, כיוון שבמקרה של המשנה הוא כבר אכל מאכלות אסורים, ולאחר מכן נשבע לאסור הנאת אשתו ממנו אם אמנם אכל. ולכן אנו אומרים כי הוא התכוון בשבועתו גם על אכילה כזאת שכבר אכל בפועל, למרות שזו אכילת איסור. אבל כאשר נשבע על אכילה עתידית, ייתכן ששם הנשבע לא החשיב מאכלות אסורים כאכילה, ולכן ייתכן שיהיה פטור על שבועתו, אם אכל מאכלות אסורים. 
 

מהו המסר?

בדחיית ההוכחה לשיטת רבא למדנו כי יש הבדל בין התייחסות של אדם לדברים שכבר עשה בפועל, לדברים אשר טרם בוצעו. אדם שביצע מעשה מסוים, מנסה בכל כוחו ''להגן עליו'' ולהסביר את מניעי מעשיו. הוא יכול לתרץ ולהסביר הסברים דחוקים מאוד, העיקר שיהיה ''טעם למעשיו''. לעומת זאת, אם המעשה טרם בוצע, ניתן לומר כי ההסברים יהיו סבירים ב''מבחן האדם הסביר'' ללא צורך ב''תירוצים דחוקים מאוד''.
המסר מדברים אלו מלמדים אותנו כי לא נוח לאדם, לומר כי הוא טעה, ולכן הוא מנסה בכל כוחו להצדיק ולתת טעם למעשיו. לכן, גם כהורים, נימנע ככל הניתן לדחוק את הילד לפינה, ונימנע מלהכניס אותו למצבי לחץ, בהם יצטרך להצדיק את עצמו גם בתירוצים דחוקים ביותר. נימנע "מלחפור יותר מידי בעבר", אלא נשתדל לעסוק בעיקר, בחשיבה על תיקון המעשים בעתיד.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]