שתייה (יין) במידה / רפי זברגר

שבועות כג ע''א 
 

הקדמה

למדנו במשנה בדף הקודם על מקרים בהם מתחייבים בשבועות על יותר מחיוב אחד:
שבועה שלא אוכל ואכל ושתה - אינו חייב אלא אחת, ושבועה שלא אוכל ושלא אשתה ואכל ושתה - חייב שתים.
אם נשבע שלא יאכל, ולאחר מכן גם אכל וגם שתה – למרות שביצע שתי פעולות אינו חייב אלא חיוב אחד.
אבל אם פירט ואמר במפורש בזמן קבלת השבועה, שלא יאכל וגם שלא ישתה, ולאחר מכן גם אכל וגם שתה – במקרה כזה מתחייב על שתי שבועות, שבועת האכילה ושבועת השתייה.
ההסבר: במילה "אכילה" טמונה גם שתייה, ולכן, בשבועה הראשונה כאשר נשבע רק שבועה אחת הכוללת אכילה ושתייה, גם אם אכל ושתה אינו מתחייב אלא על שבועה אחת, בדומה לכך שאם היה אוכל שתי אכילות בהעלם אחד, אינו מתחייב אלא על שבועה אחת. אבל אם נשבע שתי שבועות, אחת על אכילה ואחרת על שתייה, מתחייב על כל שבועה ושבועה, כאילו שהיה נשבע על שני נושאים אחרים (כמו: לא אוכל ולא אשב).
 

הנושא

הגמרא בשלהי הדף הקודם דנה על מקור הכלל "שתייה בכלל אכילה", שהסקנו משני הדינים שצוטטו בהקדמה: 
אומר רבי חייא בן אבין בשם שמואל, כי ניתן להסביר כלל זו על פי סברה, או לאור פסוקים. 
הסברה: דאמר ליה אינש לחבריה נטעום מידי, ועיילי ואכלי ושתו.
כשאדם אומר לחברו: בוא נטעם משהו, הם הולכים לאכול וגם לשתות, הרי ששתייה בכלל אכילה. 
ניסיון ראשון מפסוק: דאמר ריש לקיש: מנין לשתיה שהיא בכלל אכילה? שנאמר (דברים, י''ד, כ''ג) וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם, מַעְשַׂר דְּגָנְךָ, תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ.. ותירוש חמרא הוא וכתיב וְאָכַלְתָּ.
הפסוק העוסק בדיני מעשר שני הנאכל בתוככי ירושלים, מדבר על סוגים שונים של פירות, כולל תִּירֹש שזה בעצם יין ולמרות זאת כתוב בתחילת הפסוק וְאָכַלְתָּ.
דחיית הגמרא: ודלמא על ידי אניגרון. אולי לא מדובר בפסוק ביין, אלא ב''אניגרון'' - מאכל שמכניסים לתוכו יין.
ניסיון שני ללמוד מפסוק: אמר רב אחא בר יעקב, מהכא (שם, כ''ו): וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ, בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאָלְךָ נַפְשֶׁךָ, וְאָכַלְתָּ שָּׁם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ, וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ - יין חמרא הוא, וכתיב ואכלת. 
פסוק זה הוא המשך לפסוק הקודם העוסק בפרשת מעשר שני. הפסוק עוסק באדם אשר גר במרחק גדול מירושלים, ומתקשה להעלות את פירות מעשר שני לירושלים. התורה מתירה לו לפדות את הפירות בכסף, ולהעלות את הכסף לירושלים, ושם לקנות כֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ. יכול לקנות כל מאכל, כולל יַּיִן ושֵּׁכָר, ולמרות זאת כתוב וְאָכַלְתָּ, כלומר, גם שתיית יין מהווה אכילה. 
הגמרא מקשה גם כאן, אולי הכוונה לאניגרון, אך הגמרא דוחה זאת בגלל שכתוב גם שֵּׁכָר כלומר ''דבר המשכר'', ואניגרון אינו משכר כיוון שהוא מאכל, ומאכל אינו משכר. 
הגמרא דוחה את הדחיה ואומרת כי יש אוכל שהוא משכר הנקרא דבילה קעילית.
בסופו של עניין אומרת הגמרא, כי יש גזירה שווה מנזיר. גם בנזיר כתוב שֵּׁכָר ושם בוודאי מדובר על יין, לכן גם במעשר שני מדובר על יין. 
 

מהו המסר?

למדנו היום מספר עקרונות ב"דברים המשכרים":
1. "דבר רגיל" המשכר הינו יין נוזלי.
2. מאכל בדרך כלל אינו יכול לשכר, גם אם הוא ספוג ביין כמו אניגרון.
3. יש גם מאכל המשכר, והוא נקרא דבילה קעילית.
יש מספר איסורים לאדם "שיכור" (או "שתוי", שזו רמה נמוכה יותר של שכרות, או ''שיכור כלוט'' – רמה גבוהה יותר): אסור להתפלל, להורות, להיכנס לבית המקדש, לברך ברכת כוהנים ועוד. איסורים אלו חלים בין אם השכרות נובעת משתיית יין, או מדברים אחרים הגורמים לשכרות.
אנו יודעים שהיין משמח לב האדם ויש לו סגולות חשובות ורבות. כמו כן, הוא משמש למצוות רבות כגון: קידוש בשבתות וחגים, הבדלה, ארבע כוסות בפסח ועוד. הוא גם מהווה חלק ממעמדות חגיגיים כגון: ברית מילה, בר מצווה חתונה, סיומי מסכת ועוד. אך כאמור לעיל טמונות בו גם סכנות לא מעטות.
שתיית יין במידה סבירה מהווה מרכיב חיובי ומשמח, אך הפרזה בשתייה מהווה סכנה וגורמת לאיסורים לא מעטים שפורטו לעיל.
נלמד את עצמנו ואת משפחתנו לשתות יין ולשמוח באמצעותו שמחה חיובית וטובה, אך בד בבד להיזהר משימוש מופרז בשתייתו.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]