סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 1058
"ההוא דאמר ליה לחבריה הב לי מאה זוזי דאוזיפתך"
שבועות מא ע"ב
אדם שתובע מחברו 100 זוז שהלוה לו, נענה לו הנתבע "לא היו דברים מעולם" הוא כפר במעשה ההלואה. הגיעו שני עדים שהעידו שהתובע צודק במעשה ההלואה, והעדים הוסיפו שחוץ ממה שראו את מעשה ההלואה, הם ראו גם את מעשה הפרעון, כך שלמעשה בכל מקרה אין מה לתבוע מהלווה, גם אם המלוה צודק והוא אמנם הלוה את אותם מאה זוז, סוף סוף העדים מעידים שהלווה השיב את מאת הזוזים, פסק אביי הרי אותם עדים שהעידו על ההלואה מעידים באותה מידה על הפרעון.
רבא מחדש חדוש גדול שנפסק גם להלכה "כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי", אנו הרי יודעים שהודאת בעל דין יש לה חשיבות ונאמנות עוד יותר מאשר לעדים, כל זמן שההודאה מתייחסת לחובתו של המודה. אדם שאומר בפני בית דין שחייב לפלוני מאה זוז נאמנותו תקיפה אפ' יותר ממאה עדים, ואם הוא אומר לויתי מפלוני ביום פלוני מאה זוז, גם אם יבואו שני עדים ויעידו שהוא לא לוה מפלוני בכ"ז הבית דין יחייב את המודה. במקרה שלנו יש לנו הודאת בע"ד מוסווית, כאשר לווה טוען לא היו דברים מעולם, אנו שומעים מדבריו שכשם שלא היתה הלואה כך גם לא היה פרעון, שהרי האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי. מעתה ביחס לספור של ההלואה, הרי שני עדים אומרים שהוא כן לוה, ואין אדם נאמן לזכות את עצמו נגד עדים, התורה אומרת "ע"פ שנים עדים יקום דבר", נמצא שכאשר אנו דנים אם היתה כאן הלואה או לא, אנו בודאי מאמינים לעדים המעידים על מעשה ההלואה, כאשר אנו דנים על מעשה הפרעון, נכון שיש כאן שני עדים שמספרים על מעשה פרעון, אבל ביחס לפרעון יש לנו את הודאת הבעל דין, הודאת הלווה, שלא היה כאן פרעון, שהרי הוא טוען לא היו דברים מעולם (להד"מ), והאומר לא לויתי כאומר לא פרעתי, כך שביחס לפרעון היות וכאן יש לנו הודאת בע"ד המתיחסת לחיובו של המודה בזה נאמן המודה יתר מעדים, נמצא שבאופן זה ב"ד יוציא מהלווה את אותם 100 זוזים משום שב"ד יצרף את העדאת העדים להודאת הבע"ד, יש לפנינו העדאת עדים שהיה כאן מעשה הלואה, ויש לפנינו הודאת בע"ד שלא היה כאן מעשה פרעון. מעשה הלואה כשאין לו מעשה פרעון מחייב את הלווה.
על דברי גמ' אלו מעירים האחרונים הערה מענינת, מה יהיה אם יזימו את העדים שמעידים על ההלואה ועל הפרעון, אנחנו יודעים שכל עדות כאשר היא מוזמת התורה גילתה לנו שיש עלינו להעניש את העדים בעונש של ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו, אנו גם יודעים שאין העדים נעשים זוממים עד שיגמר הדין על פיהם, ז"א כל עוד שב"ד לא גמר את הדין ע"פ העדים, עדיין אין את העונש של ההזמה, עדים שיוזמו קודם גמר דין לא יתקיים בהם העונש כאשר זמם, העונש כאשר זמם הוא כאשר העדים נזומים בין הגמר דין לבין ביצוע הדין לקיים מה שנא' "כאשר זמם" - ולא כאשר עשה, מלבד מדיני ממונות שלדעת כמה ראשונים, גם אם הדבר נעשה, עדיין יש כאן את הגדר של כאשר זמם, ולא כאשר עשה משום שממון איתא בחזרה.
הבה נתבונן באופן בו אותם עדים הוזמו: המלוה תבע את הלווה הב לי 100 זוז שהלויתי לך, הלווה הכחיש ואמר להד"מ, העדים העידו שהלווה לוה ופרע, כיון שב"ד שמע את עדות העדים, אליבא דרבא חייב הב"ד את הלווה לשלם, שהרי ב"ד צירף את העדות של ההלואה להודאה של חוסר הפרעון. מעתה כאשר הוזמו העדים כיצד נקיים בהם את העונש של כאשר זמם לעשות לאחיו, אם ננסה להתייחס למה שהעדים הפסידו את הלווה, יוכלו העדים להתנצל ולומר כך: אנו בעדותינו לא התכוונו לחייב את הלווה אלא לפטור אותו, שהרי אמרנו בעדותינו פלוני לוה ופרע. ואילולי הודאתו של הלווה להד"מ, בית הדין ע"פ עדות העדים היה פוטר את הלווה, וכדברי אביי שאותם עדים שאמרו לוה, אמרו פרע, כל החיוב בב"ד נוצר בעצם מכח הודאתו של הלווה, מה לו לפלוני שיחייב אותנו אנחנו הרי עדי פטור, לא שייך לחייב אותנו ב"כאשר זמם".
אם נתייחס אל המלוה, אותו בעצם רצו העדים להפסיד, שהרי המלוה תבע את 100 הזוזים מהלווה, והעדים בעדותם אילולי הודאת הבע"ד, היו העדים פוטרים את הלווה במה שאמרו לוה ופרע, נמצא שעדותם היתה בעצם נגד המלוה, עכשיו כאשר התברר שהם שיקרו והזימו אותם, היה מקום לחייב אותם לשלם למלוה, אבל דבר זה נסתר מכח הכלל אותו אמרנו, שאין העדים נעשים זוממים עד שיגמר הדין על פיהם. אם אנו רוצים להתייחס אל העדים כעדים שבאו לחייב את המלוה, היה עלינו לחכות לשלב של גמר דין, אין העדים נעשים זוממים עד שיגמר הדין על פיהם, אנו היינו צריכים שבי"ד יגמור את הדין על פי העדים לחובתו של המלוה, ואז ניתן היה להעניש את העדים בעונש כאשר זמם, אבל כאן, בית הדין בעקבות העדאת העדים זיכה את המלוה באותם 100 זוזים, אילולי העדאת העדים, לא היה המלוה מקבל את 100 הזוזים, שהרי כופר הכל פטור, ודווקא בגלל העדאת העדים, למרות שהיא היתה לחובתו של המלוה, נגמר הדין לזכותו של המלוה, נמצא שאין אנו יכולים לחייב את אותם עדים בעונש כאשר זמם, לא ביחס למלוה ולא ביחס ללווה.
וא"כ ניתן להקשות על שיטות הראשונים המובאות בש"ס שגם בעדות ממון אין אנו מקבלים עדות אלא א"כ העדות עונה על הדרישה של עדות שאתה יכול להזימה, וכל עדות שאין אפשרות להזים אותה אין אנו מקבלים את העדות, כיצד מקבלים עדות של לַוה ופרע, כאשר הבע"ד אומר לא לוויתי, והרי עדות זו היא בגדר עדות שאי אתה יכול להזימה, אין אפשרות לקיים את עונש ההזמה לא ביחס ללווה ולא ביחס למלוה.
(האדמו"ר מטאלנא שליט"א)
