הארה שבועית מהתלמוד הירושלמי במסגרת הדף היומי
הרב נוחם בלס, מכון הירושלמי
שבועות כו ע"ב
בבבלי שבועות כו ב:
"מוצא שפתיך תשמור ועשית - אין לי אלא שהוציא בשפתיו, גמר בלבו מנין? ת"ל: כל נדיב לב!".
מהגמ' בשבועות אנחנו למדים שאדם שחשב לנדור מחויב להביא את מה שנדר.
הבבלי בראש השנה ו א מוסיף שהבית דין כופין על כך:
"תנו רבנן: מוצא שפתיך - זו מצות עשה, תשמר - זו מצות לא תעשה, ועשית - אזהרה לבית דין שיעשוך".
הירושלמי בראש השנה א א מוסיף:
"מוצא שפתיך תשמר ועשית תשמר ועשית להזהיר ב"ד שיעשוך. רבנן דקיסרין בשם ר' אבינא מיכן למשכון".
הירושלמי מוסיף בשם רבנן שבקיסרי שהכפייה היא בלקיחת משכון.
בבבלי בחולין קי ב נאמר:
"אייתוה לההוא גברא דלא הוה מוקר אבוה ואמיה כפתוהו, אמר להו: שבקוהו, דתניא כל מצות עשה שמתן שכרה בצדה - אין בית דין שלמטה מוזהרין עליה".
מהגמ' בחולין יוצא שעל מצוה שהתורה כתבה שיש שכר כגון כבוד אב ואם, אם ביה"ד רואים שאדם מבזה את אביו הם לא מתערבים.
על הבבלי בחולין קשה מהבבלי בב"ב דף ח ב:
"מעשה ומינה רבי שני אחין על הקופה. מאי שררותא? דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לפי שממשכנין על הצדקה ואפילו בע"ש. ..
כי הא דרבא אכפיה לרב נתן בר אמי, ושקיל מיניה ארבע מאה זוזי לצדקה".
בבבלי בב"ב רואים שרבא כפה על הצדקה, למרות שצדקה זו מצות עשה שיש עליה שכר מפורש בתורה?
לעומת הבבלי בחולין קי ב, בירושלמי בב"ב ה ה מובא:
"מיכן אמרו חכמים כל מצוה שמתן שכרה בצידה אין ב"ד מוזהרין עליה. [דברים כה טו] יהיה לך מנה לך אנגרמוס על כך ותימר הכן. א"ר בון בר חייה כיני מתני' כל מצוה שמתן שכרה בצידה אין בית דין נענשין עליה".
הירושלמי דוחה את ההבנה שביה"ד לא מתערב במצווה ששכרה בצידה, ואומר שהביה"ד צריך להתערב. אך אם בכל זאת היחיד עבר, והביה"ד העלימו עיניהם ממנו הם לא נענשים בגללו במצווה שמתן שכרה בצידה.
הירושלמי שם דגש על חשיבות המעורבות הציבורית של ביה"ד.
המאירי בחולין קי ב מביא הסברים שונים לסתירה בין סוג' בבבלי:
פירשו במסכת כתובות שהצדקה כופין עליה שמא תאמר והרי היא מצות עשה שמתן שכרה בצדה שנאמר כי בגלל הדבר הזה וגו' מ"מ מצות לא תעשה היא שנאמר לא תקפוץ ידך וגו' ויש מפרשים שם שכפייה בדברים היא ודרך רצוי אבל כפייה ממש לא וכן יש שפירשו שם שלא אמרו כופין אלא במקום שקבעו עליהם כן כגון מקומות שקובעין ליתן כך וכך בחדש וכיוצא בזה ומ"מ בתלמוד המערב של בתרא פרק ספינה פירשו בשמועה זו במה שאמרו בה אין בית דין מוזהרין עלה שפירושו הוא שאין נענשין עליה:
לאחר שמביא תירוצים שונים, המאירי נעזר בירושלמי להסביר דרכו את הבבלי, והולך בעקבות דעת ריצב"א וכמסקנת התוס' בב"ב ח:
הריטב"א בראש השנה ו א מתנגד לחלוטין להכניס לבבלי את דברי הירושלמי:
"ואומר רבינו נר"ו דלגמרא דילן לית ליה האי סברא אלא כל מ"ע שמתן שכרה כתוב בצדה אין ב"ד מוזהרין כלל כדאמרינן במסכת חולין קי ב ההוא גברא דלא מוקר אבוה ואמיה א"ל לרב נחמן כפתיה וא"ל דלא בעי למכפייה דכל מ"ע שמתן שכרה בצידה אינן מוזהרין עליה, וא"כ האיך ממשכנין על הצדקה, ותירץ רבינו דשאני הכא דגלי ביה קרא דכתיב ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך".
הריטב"א אינו מוכן לקבל את ההסבר המשלב בין הבבלי לירושלמי ואומר בשם רבו שרק בנדר וצדקה הבי"ד כופין, אבל בשאר מצוות שמתן שכרן בצדן הבי"ד לא מתערבים. וזאת בניגוד לירושלמי.
