שחרור הרסן / רפי זברגר

שבועות יד ע"ב - טו ע''א 
 

הקדמה

במסגרת הדיונים על טומאת מקדש וקודשיו למדנו במשנה אשר פתחה את הפרק השני: אחד הנכנס לעזרה ואחד הנכנס לתוספת העזרה, שאין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא במלך ונביא ואורים ותומים וסנהדרין של שבעים ואחד ובשתי תודות ובשיר ובית דין מהלכין ושתי תודות אחריהן וכל ישראל אחריהם:
אדם עובר על איסור טומאת מקדש אם הוא נכנס בטומאתו לעזרה או ל''תוספת העזרה''. המשנה קובעת כי ''תוספת עזרה'' היא הרחבת העזרה וקדושתה, ב"מנגנון" מוגדר המצריך: מלך, נביא, אורים ותומים (נמצא על החושן בבגדיו של הכהן הגדול) ועוד. 
 

הנושא

הגמרא שואלת בסוף דף י''ד מהו מקור לכך, שיש להוסיף על העזרה בנוהל שהוגדר במשנה?
עונה רב שימי בר חייא: דאמר קרא (שמות כ"ה ט'): כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו, וְכֵן תַּעֲשׂוּ. מהמילים וְכֵן תַּעֲשׂוּ לומד רב שימי כי תהליך קדושה חדש של עזרה חייב להיות זהה במרכיבים שלו כמו זה שהיה בבניית המשכן. שם היה מלך ונביא (משה), כהן גדול עם אורים ותומים (אהרן) וכן הלאה – כך צריך להיות בכל ''תוספת לעזרה''. 
רבא מקשה על דין זה מהברייתא הבאה: כל הכלים שעשה משה - משיחתן מקדשתן, מכאן ואילך - עבודתן מחנכתן. ואמאי, ונימא וְכֵן תַּעֲשׂוּ לדורות?
רבא שואל, אם השווינו בין מה שעתיד לקרות, לבין מה שהיה במדבר, הרי קשה הברייתא המחלקת להלכה, בין תקופתו של משה, לבין התקופה באחרית הימים. בתקופה של משה משיחת הכלים קדשה אותם להיות כלי משכן, לעומת זאת, קובעת הברייתא, כי בהמשך הדרך – התחלת שימוש בכלים בעבודת המשכן מקדשת. 
עונה הגמרא: שאני התם דאמר קרא (במדבר, ה', ז'): וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם – אֹתָם במשיחה ולא לדורות במשיחה. ישנו לימוד מיוחד בתורה, הקובע כי משיחת כלים תיעשה אך ורק בתקופתו של משה. 
 

מהו המסר?

מן ההלכה שלמדנו זה עתה, כי יש למשוח את כלי המשכן/מקדש רק בחניכה הראשונה בימי משה, ולאחר מכן, התפעול של הכלי, הוא זה אשר חונך אותם למקדש - ניתן ללמוד מסר מעניין מאוד. המשיחה הראשונית מלמדת אותנו כי ''בתחילת הדרך'' יש לבצע ''טיפול מיוחד'' ו"חניכה יסודית ומעמיקה''. בהמשך, אנו נותנים ''לחיים לזרום'', מפעילים את הכלים הלכה למעשה, ועצם פעולה זו גורמת להם להיות ברי שימוש במקדש.
ניישם עיקרון זה גם בחינוך ילדים: בהיותם קטנים ותלותיים בהורים, יש ''לטפל'' ולהעמיק את הלימוד והחניכה באופן משמעותי. ''לשמן'' אותם ב''שמן החיים'' ולשמור עליהם מכל משמר שלא ימעדו, תוך כדי דאגה שאמנם יצליחו במשימותיהם הרבות. לאחר שהילדים עוברים שלב, ומגיעים לגיל הנערות והבחרות, יש לתת להם עצמאות. ''לשחרר את הרסן'', להרפות מהקשר האמיץ והחזק שהיה בינקותם, ולתת להם ''לעבוד עצמאית בשטח''. גם אז יש לשמור על ''מבט מרחוק'' שהכול נעשה במסגרת המותר והסביר, אך כאמור, הקשר מתרופף מאוד, וניתנת עצמאות גדולה לילד.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]