הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
הכרעה בדבר שמסור לה'
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
שבועות ט ע"ב
איבעיא להו: כי אמר ר' יהודה על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף - הני מילי בחטא שאין סופו ליודע,
אבל חטא שסופו ליודע - כמי שיש ידיעה בסוף דמי,
ושעיר הנעשה בחוץ ויוה"כ מכפר,
או דלמא אפילו חטא שסופו ליודע - השתא מיהא חטא שאין מכיר בו אלא ה' קרינא ביה?
ת"ש, דתניא: על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף וחטא שסופו ליודע - שעירי הרגלים ושעירי ר"ח מכפרים, דברי ר"י.
1.
בפשטות הלכה כרבי יהודה - כך משמע ברמב"ם.
1.1
נראה לי, שהלכה כרבי יהודה גם כי הגמרא דנה לפי שיטתו "איבעיא להו" / "מדשקיל וטרי אליביה".
2.
רמב"ם על משנה מסכת שבועות פרק א משנה ד - משנתנו:
[ד] מה שאמר ר' מאיר כל השעירים רוצה לומר שעירי רגלים ושעירי ראשי חדשים ושעיר הנעשה בחוץ ביום הכפורים. ומחלוקת זו אין לומר בה הלכה כדברי פלוני, לפי שהוא דבר מסור לה' יתרומם ויתהדר, והם נחלקו בראיות ולמידות מפסוקים שאין מקום זה מתאים להזכיר בו דרכי למודם בהם. וכבר ביארנו שכל סברא מן הסברות שאין בה מעשה מן המעשים שנחלקו בה חכמים לא נאמר בה הלכה כפלוני. וענין אמרם שיקרבו זה בזה, שיקרב שעיר ראש חדש אם נתאחרה הקרבתו ברגל מן הרגלים, ושעיר רגל אם נתאחרה הקרבתו בראש חדש ויהיה הוא עצמו שעיר ראש חדש, לפי שכל אחד מהן חטאת הנעשת בחוץ הוא.
משמע מהרמב"ם בפירוש המשנה על משנתנו: "ומחלוקת זו אין לומר בה הלכה כדברי פלוני, לפי שהוא דבר מסור לה' יתרומם ויתהדר"
2.1
מקשים פרשנים רבים: האמור בסעיף 2 סותר את האמור בסעיף 1.
2.2
ראה על כך "מתיבתא", "ילקוט ביאורים"; ו"אליבא דהלכתא", ובספרים נוספים:
2.3
ראה דוגמא:
צרור הכסף הלכות שגגות פרק יא הלכה ט:
[ט] ושעירי ראשי חדשים מכפרין וכו'. נ"ב אא"ג פסק כר"י כדכתב מר"ן וצ"ע דבפי' המשנה שם כתב דכל דבר שאין בא לידי מעשה אלא שחוזר לה לא נאמר בו הלכה כפ' י"ש.
3.
פרשנים רבים מנסים ליישב ולומר שהרמב"ם כן פסק הלכה מפני שיש נפקא מינה בין רבי יהודה לרבי שמעון.
3.1
אבל קשה מאד, הרי הרמב"ם כאן בפירוש המשנה אומר שאין להכריע בנושא שבמשנתנו.
4.
בירור הלכה / מסכת שבועות / דף ט/ב / הכפרה כשאין ידיעה, ואין סופו להוודע:
...על שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף - שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרין. וכו'.
... הרמב"ם (הלכות שגגות יא, ט) כותב את הדין בסתם ואינו מפרט, ומשמע שסובר שאין הדין שונה כשסופו להוודע, וכן כותב בעל הר המוריה. נראה איפוא שגורס כגרסה שלפנינו, או כאחת הגרסאות של הר"י מיגאש או של הרשב"א.
על פי דבריו נראה לי לומר ["חידוש"]: אולי הרמב"ם כתב את הדין בסתם כי אין להכריע, וכדבריו בפירוש המשנה.
4.1
הביטוי לעיל "אין לומר בה הלכה" - מופע יחידאי בכל פרוייקט השו"ת!
5.
מקורות נוספים שהרמב"ם אומר דברים דומים לדבריו במשנתנו - לעיל בסעיף 2:
5.1
רמב"ם על משנה מסכת סנהדרין פרק י משנה ג:
[ג] כבר הזכרנו לך כמה פעמים שכל מחלוקת שתהיה בין החכמים ואינה תלויה במעשה אלא קביעת סברה בלבד אין מקום לפסוק הלכה כאחד מהם. והזכיר את כל הענין הזה במסכתא זו לפי שכבר הזכיר מקודם מיתות בית דין ומחויבי כרת ומיתה, ולכן השמיעך שאם עבר האדם והומת באחת המיתות האלו אל תחשוב שאין לו חלק לעולם הבא אלא יש לו חלק לעולם הבא והוא אמרו שכל המתודה יש לו חלק לעולם הבא. לפיכך הסמיך לענין זה ואלו שאין להם חלק לעולם הבא. וחזר לענין המסכתא והוא העסק במי הם הנהרגין וכיצד נהרגין ואמר.
5.2
וכן:
פירוש המשנה לרמב"ם מסכת סוטה פרק ג:
ומתנונה, שנחלשת וכולה. וכבר אמרתי לך לא פעם שאם נחלקו חכמים באיזה השקפה ודעה שאין תכליתה מעשה מן המעשים הרי אין לומר שם הלכה כפלוני. ואין הלכה כבן עזאי.
5.3
וכן:
ספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה קלג:
והמצוה הקל"ג היא שהזהיר כל זר מאכול כל תרומה והוא אמרו (אמור כב י) וכל זר לא יאכל קדש. וירצה בקדש הזה התרומה. וכן הבכורים שהם נקראו תרומה כמו שאבאר (סוף ל' קמט). וזה רציתי באמרי כל תרומה. ואם אכל תרומה בזדון חייב מיתה בידי שמים ואינו חייב תוספת חומש אלא בשוגג כמו שהתבאר בששי (מ"א - ב) ושביעי (מ"א) ממסכת תרומה.
ובתשיעי מסנהדרין (פג ב) מנו מחוייבי מיתה בידי שמים ובכללם זר שאכל תרומה.
ושמו ראיית זה אמרו (שם כב ט) ומתו בו כי יחללוהו ואחריו וכל זר לא יאכל קדש.
ובשני מבכורים (מ"א וחלה ספ"ק) אמרו התרומה והבכורים חייבין עליהן מיתה וחומש ואסורים לזרים.
ורב (פג ב) חולק על אלו המשניות כלן ואמר זר שאכל תרומה לוקה.
וידוע (ש"נ) כי רב תנא הוא ופליג.
וכבר בארנו בחבורנו בפירוש המשנה (סוטה פ"ב סמ"ה ופ"ג סמ"ג ושבועו' פ"א מ"ד ופ' חלק מ"ג) שכל מחלוקת שלא תחייב חלוף במעשה אלא בסברא לבד לא אפסוק בו הלכה ולא אומר הלכה כפלוני.
לפיכך לא אומר הנה אם הלכה כרב או כסתם משנה כי לדברי הכל לוקה. לפי שכל מחוייב מיתה בידי שמים על אחד מן הלאוין לוקה כמו שביארנו בהקדמות זה המאמר (ריש שרש יד קצג). וכן כל מועל בקדשים במזיד לוקה בלא ספק. והוא אמרם בנדה (מו ב) על הסמוך לאיש כשהקדיש, אמרו הקדיש הוא ואכלו אחרים רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש דאמרי תרווייהו לוקין:
6.
ניתן אמנם למצוא הבדלים שונים בין המקורות השונים שאומר הרמב"ם בסעיפים לעיל.
7.
אולם נראה לי לפרש שעיקר כוונת הרמב"ם היא ["חידוש"], שבדברים שקשורים להכרעת הקב"ה: כפרה - בסוגייתנו לעיל בסעיף 2; מיתה בידי שמים - לעיל בסעיף 5.3; חיובי כרת ומיתות בית דין - לעיל בסעיף 5.1 הרי שאין לחכמים להכריע במחלוקות הלכתיות בנושאים אלה.
והמחלוקות בנושאים הנ"ל נועדו "להקל" על הנאשם/החוטא ולמצוא לו נקודות זכות. אולי אפשר להגזים ולומר, שחכמים - במחלוקתם - נותנים לקב"ה המלצות שונות כיצד להכריע!
7.1
אבל בפשטות יותר ניתן לומר, שכוונת הרמב"ם היא, שבנושאים מסויימים חכמים [הפוסקים בגמרא עצמה והפוסקים המאוחרים] אינם מחוייבים להכריע במחלוקות בנושאים הנ"ל על פי כללי ההכרעה המקובלים [כגון "רבי יהודה ורבי מאיר - הלכה כרבי יהודה], אלא, הם רשאים להכריע על פי סברתם ושיקול דעתם!
7.2
אסמכתא לנ"ל אולי אפשר למצוא כאן:
יד מלאכי כללי התלמוד כלל רכ:
הלכה כפלוני לגבי פלוני, לא שייך אלא בדבר שיבא לידי מעשה וז"ל הרמב"ם בפירוש המשנה סוף פרק חלק כבר זכרתי לך פעמים רבות שכל מחלוקת שיהיה בין החכמים שאינו בא לידי מעשה אלא שהוא אמונת דבר בלב דאין צד לפסוק הלכה כאחד מהם ע"כ:
