הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
סמכותו של רבי; גזירה שוה
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
שבועות ז ע"א
קרי רבא עליה דרבי: דולה מים מבורות עמוקים;
דתניא, רבי אומר: אקרא אני חיה, בהמה למה נאמרה? נאמר כאן +ויקרא ה'+ בהמה טמאה ונאמר להלן +ויקרא ז'+ בהמה טמאה, מה להלן טומאת קודש, אף כאן טומאת קודש. אשכחן טומאת קודש, טומאת מקדש מנלן? אמר קרא: +ויקרא י"ב+ בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא, איתקש מקדש לקודש
1.
רבא משבח את ה"גזירה שוה" של רבי יהודה הנשיא. שואלים הפרשנים מה מצא רבא בגזירה שוה שיש לשבח אותה, הרי גזירה שוה עוברת במסורת מרב לתלמיד.
2.
חידושי הריטב"א מסכת שבועות דף ז עמוד א:
קרי רבא עליה דרבי דולה מים מבורות עמוקים דתניא רבי אומר אקרא אני חיה וכו'. וא"ת מאי חשיבותא דרבי בהא דהא גזירה שוה הוא דדריש ואין אדם דן גזירה שוה מעצמו אלא א"כ קיבלה מרבו,
כלעיל בסעיף 1
2.1
עונה הריטב"א:
וי"ל נהי דגמיר דבהמה בהמה לגזירה שוה לא גמיר לאיזה ענין,
ורבי דלה מים מבורות עמוקים למדרשיה בהא, וזה ברור.
לא נמסר בגזירה שוה איזה עניין נלמד מהקשר בין המלים בשני הפסוקים.
3.
של"ה - כללי התלמוד (א) כלל מדות אות נ:
הוא מסביר כמה סוגים של "גזירה שוה":
נ. וזה - לשון הליכות עולם (שער ד' פ"ב אות טז): ועתה דע והבן שורשו של דבר, דכל גזירות שוות נמסרו למשה מסיני סתם, ומסרן הכתוב ל(ה)חכמים איזה גזירה שוה נידון, אלא שלא נמסרו בשוה.
הנקודה המרכזית בדבריו, שבהר סיני לא נמסרו כל פרטי הדרשה של כל גזירה שוה. והסמכות להשלים את פרטי הדרשה ניתנה לחכמים!
3.1
פעמים נמסרו המקומות לבד, כלומר, פלוני ילמוד מפלוני, ונשארו תיבות הגזרה שוה לחכמים לדון איזה הן.
כגון הך דפרק אלו נערות (כתובות דף לח א). הגה"ה.
כן כתבו התוספות בפרק אלו נערות,
ורש"י פרק קמא דקידושין דף יז א ד"ה מיכה),
ובתוספות פרק נגמר הדין (סנהדרין מג ב, אך לפנינו ליתא שם בתוספות). עד כאן הגה"ה).
גבי אונס ומפתה דילפי אהדדי בגזירה שוה ד'אשר לא ארשה' (שמות כב, טו),
ומקשה ואימא בתולה לגזירה שוה, משמע שקבלו מרבן, דאונס ומפתה למדין זה מזה בגזירה שוה, אבל לא קבלו מאיזה תיבה, ולכך חוזר התלמוד לידע ולעמוד על התיבות המופנות לגזירה שוה ההיא.
הגזירה שוה מהר סיני היתה שיש ללמוד דין מסויים בין שני עניינים, וחכמים צריכים "לחפש" את אותם מלים.
3.2
"סוג" נוסף של גזירה שוה:
ופעמים נאמרו התיבות סתם, מלה פלונית תלמוד ממלה פלונית,
כגון 'טמאתו' (ויקרא ה, ג)
'טמאתו' (במדבר יט, יג) לגזירה שוה,
פרק קמא דשבועות (ז א),
ולא נמסרו המקומות,
והחכמים מבקשים מנוח לתיבות אשר ייטב להם לדורשם בהם, והוא העיקר שעליו סובבת כל הגזירות שוות שבתלמוד, עכ"ל.
המלים שמהווים את הבסיס לגזירה שוה נמסרו מהר סיני, אבל חכמים קיבלו את הסמכות לתת תוכן לדין הנלמד מהגזירה שוה!
3.3
ומביא מסוגייתנו ומתאים לדברי הריטב"א - לעיל בסעיף 2.1
4.
לכן רבא שיבח את "רבי" - "דולה מים מבורות עמוקים" - מפני ש"רבי" מצא את התוכן הראוי ללמוד מהגזירה שוה.
4.1
אולי השבח הוא של"רבי" היתה הסמכות לקבוע את התוכן הנלמד מהגזירה שוה.
אלא כנראה, שרבי יהודה הנשיא, במקרה הזה, קיבל במסורת רק את הדין ורבי יהודה הנשיא מצא את המילים של הגזירה שוה "בהמה טמאה".
