הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

מני מתניתין

[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]

שבועות ג ע"א-ע"ב

מני מתניתין? לא רבי ישמעאל ולא ר' עקיבא! אי רבי ישמעאל, האמר: אינו חייב אלא על העתיד לבוא! אי ר' עקיבא, האמר: על העלם טומאה הוא חייב, ואינו חייב על העלם מקדש!
איבעית אימא: רבי ישמעאל,
איבעית אימא: ר' עקיבא.
איבעית אימא: רבי ישעמאל, מהן לחיוב ומהן לפטור;
ואיבעית אימא: רבי עקיבא, מהן לחיוב ומהן לפטור.
לפטור,
הא דומיא דמראות נגעים קתני, מה התם כולהו לחיובא, אף הכא נמי כולהו לחיובא!
לעולם ר' ישמעאל, וכי לא מחייב רבי ישמעאל לשעבר קרבן, אבל מלקות חיובי מחייב;
וכדרבא, דאמר רבא: בפירוש ריבתה תורה שבועת שקר דומיא דשבועת שוא, מה שוא לשעבר, אף שקר נמי לשעבר.

1.
הליכות עולם שער שני פרק ב:

יט. בכוליה גמרא מהדר לאוקומי מתניתין סתמא אליבא דחד מתנאי דפליגי בהא מילתא במקום אחר והוא אומרם בכל מקום מני מתניתין לא פלוני ולא פלוני
איבעית אימא פלוני ואיבעית אימא פלוני וכיוצא בזה,
(אין) [ואין] לשאול אולי דעת שלישית ואין הכי נמי שמשנה זו דליתא לא כמר ולא כמר,
משום דמסתמא אם איתא דדעת שלישית בדבר היה מביאו במקום [שהביא] השתי דעות
אלא ודאי משנה זאת הנשנית סתם על דעת אחד מאותם התנאים שחולקים בדבר במקום אחר נשנית, והיינו דקא מהדר מני מתניתין ואמאן תרמייה:

2.
כלומר, הגמרא יוצאת מנקודת הנחה שאין תנא שלישי מלבד רבי ישמעאל ורבי עקיבא, ולכן שואלת כמי סוברת משנתנו.

3.
והגמרא עונה שיתכן להסביר את המשנה גם כרבי עקיבא וגם כרבי ישמעאל.

4.
את ההסבר לפי כל אחת מהדעות הגמרא פותחת בביטוי "איבעית אימא". קודם היא קובעת שניתן להתאים לרבי עקיבא או לרבי ישמעאל ואחר כך חוזרת להסביר כיצד ניתן ליישב לפי רבי עקיבא ולפי רבי ישמעאל.

5.
הכפילות הזאת בשימוש בביטוי "איבעית אימא" כנראה בא ללמדנו שלגמרא אין העדפה כמי מבין שני התנאים להעמיד את משנתנו [ולא "מתחשבת" בכלל שהלכה כרבי עקיבא כי מדבר בנושאים שונים].

6.
הגמרא מקשה על זה.
ובסוף מעמידה את משנתנו דווקא כרבי ישמעאל.

7.
בהעמדת המשנה כרבי ישמעאל הגמרא משתמשת בביטוי "לעולם...", כלומר היא חוזרת בה מההסבר הקודם ומפרשת את ההתאמה לרבי ישמעאל באופן שונה.

8.
הגמרא מסבירה את דברי רבי ישמעאל על פי דינו של רבא. וזה קצת תמוה, כיצד תנא מנמק את דינו על פי אמורא?
אלא יש לומר, שדינו של רבא כבר היה ידוע בימי התנאים, אלא שרבא זכה להעביר את הדברים במסורת.