הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"תנא קמא" - רבים
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
מכות כא ע"א
מתני'. הכותב כתובת קעקע, כתב ולא קעקע, קעקע ולא כתב - אינו חייב עד שיכתוב ויקעקע בידו ובכחול ובכל דבר שהוא רושם;
ר"ש בן יהודה משום ר' שמעון אומר: אינו חייב עד שיכתוב שם את השם, שנאמר: +ויקרא י"ט+ וכתובת קעקע לא תתנו בכם אני ה'.
גמ'. אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: עד דיכתוב אני ה' ממש?
אמר ליה: לא, כדתני בר קפרא: אינו חייב עד שיכתוב שם עבודת כוכבים, שנאמר: וכתובת קעקע לא תתנו בכם אני ה', אני ה' - ולא אחר...
מבנה הסוגיה:
1.
מתני'. הכותב כתובת קעקע, כתב ולא קעקע, קעקע ולא כתב - אינו חייב עד שיכתוב ויקעקע בידו ובכחול ובכל דבר שהוא רושם;
ר"ש בן יהודה משום ר' שמעון אומר: אינו חייב עד שיכתוב שם את השם, שנאמר: +ויקרא י"ט+ וכתובת קעקע לא תתנו בכם אני ה'.
במשנה מובאת מחלוקת בין תנא קמא לרבי שמעון בן יהודה "משום רבי שמעון" [הביטוי "משום" אצל תנאים], שרבי שמעון סובר שרק כאשר קעקוע של שם עבודה זרה [או שהוא מתכוון עד שיכתוב שם ה' - ראה להלן] – אסור.
2.
גמ'. אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: עד דיכתוב אני ה' ממש?
רב אחא שואל את רב אשי אם כוונת רבי שמעון במשנה היא לכתיבת שם ה.
3.
עונה לו רב אשי:
אמר ליה: לא, כדתני בר קפרא: אינו חייב עד שיכתוב שם עבודת כוכבים, שנאמר: וכתובת קעקע לא תתנו בכם אני ה', אני ה' - ולא אחר.
האיסור הוא רק אם כותב בכתובת הקעקע את שם עבודה זרה.
3.1
כנראה שכוונת רב אשי היא, שגם רבי שמעון במשנתנו סובר כבר קפרא בברייתא.
3.2
או אולי כוונת רב אשי לומר שאמנם רבי שמעון במשנה מתכוון לאיסור כתיבת שם ה', אלא שהלכה כבר קפרא שהאיסור הוא דווקא בכתיבת שם עבודה זרה.
4.
בכל אופן, דעת תנא קמא במשנתנו היא, שכל כתיבת כתובת קעקע אסורה.
5.
המשך הגמרא:
אמר רב מלכיא אמר רב אדא בר אהבה: אסור לו לאדם שיתן אפר מקלה על גבי מכתו, מפני שנראית ככתובת קעקע.
אמר רב נחמן בריה דרב איקא: שפוד, שפחות, וגומות - רב מלכיו; בלורית, אפר מקלה, וגבינה - רב מלכיא. רב פפא אמר: מתניתין ומתניתא רב מלכיא, שמעתתא רב מלכיו, וסימניך: מתניתא מלכתא.
מאי בינייהו?
איכא בינייהו: שפחות.
רב ביבי בר אביי קפיד אפי' אריבדא דכוסילתא.
מימרות שונות בקשר לאיסור כתובת קעקע [ולא מוזכר כאן כלל שם ה' או שם עבודה זרה].
6.
רב אשי אמר: כל מקום שיש שם מכה - מכתו מוכיח עליו.
רב אשי פוסק הלכה, שאם מוכח שלא עושה בגלל חוקות הגויים - מותרת כתובת קעקע.
6.1
גם בדברי רב אשי לא מוזכר כלל שם ה' או שם עבודה זרה.
7.
חידושי הריטב"א מסכת מכות דף כא עמוד א:
... ולדברי ת"ק אסור לכתוב שום כתיבה בעולם וגזירת הכתוב הוא,
רבי שמעון בן יהודה אומר משום ר' שמעון אינו חייב עד שיכתוב את השם.
ופירשו בגמרא דהיינו שם ע"ז דוקא,
משמע מדבריו כאמור לעיל בסעיף 3.1
ולפ"ז הא דקתני את השם פי' את השם הידוע והמורגל לכותים בכתיבת קעקע, דהיינו שם ע"ז שהיו מראין עצמן שהם נחתמים ונמסרים לעבודתם,
8.
לאור האמור לעיל הוא מסביר את דעת תנא קמא:
וטעמא דת"ק דאע"ג דכותים לא רגילי אלא בשם ע"ז הפריז הכתוב במדה ואסר כל רשימה,
תנא קמא סובר שזוהי גזירת הכתוב [="הפריז הכתוב"]!
9.
והלכתא כרבנן דר' שמעון יחידאה הוא.
הוא פוסק כתנא קמא [="רבנן"], מפני שרבי שמעון במשנה הוא דעת יחיד!
גמרא גירסא הספרים הישנים אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי עד דכתיב אני ה' ממש. ולא גרסי בה ואימא עד וכו', ולגירסא זו שאילה הוא ששואל מרב אשי לפרש לו דברי ר"ש שאמר עד שיכתוב את השם אם רצה לומר שיכתוב אני השם, והשיב לו שאינו אלא שם ע"ז דוקא כדתני בר קפרא, אבל בספרים שלנו גורסין ואימא עד דכתיב אני ה', ולהאי גירסא יודע היה רב אחא דאת השם דקאמר ר"ש היינו שם ע"ז, אלא דקשיא ליה דהא מנ"ל לר' שמעון דאימא דעד שיכתוב אני ה' כדמשמע פשטיה דקרא, דבשלמא לרבנן כל כתיבת קעקע אסר רחמנא ומאי אני ה' נאמן ליפרע, אבל לר"ש דסבר דכתיבת השם דוקא אסר קרא מנא ליה לומר שם של ע"ז, ואהדר ליה דנפקא ליה לר"ש כדתני בר קפרא וכו', ויש לפרש לפי גירסא זו דרב אחא סבר דאת השם היינו שמו של הקדוש ברוך הוא וקשיא ליה למה לא נאמר שלא יהא חייב עד שיכתוב אני ה' ואהדר ליה שאין כאן שם של הקדוש ברוך הוא אלא שם של ע"ז, ולהכי כתיב אני ה' כדתני בר קפרא, וכן פירש רשב"ם ז"ל.
9.1.
קצת קשה, הרי גם בר קפרא - לעיל בסעיף 3 - סובר שהאיסור הוא רק אם כותב בכתובת הקעקע שם עבודה זרה!
10.
המשך דברי הריטב"א:
רב אשי אמר כל מקום שיש שם מכה מכתו מוכיח עליו. לאפוקי מדרב מלכיא ומדרב ביבי, והלכתא כרב אשי.
הלכה כרב אשי [לעיל בסעיף 6-6.1].
11.
ונראין דברים שכל המימרות הללו לא נאמרו אלא לרבנן דאילו לר"ש אין לאסור דבר מכל זה אפילו מדרבנן כיון שהתורה לא אסרה אלא שם של ע"ז,
כל הדיון בגמרא ופסיקת רב אשי [סעיפים 5-6 לעיל] הם רק לפי שיטת "תנא קמא"[="רבנן"] במשנה שכל כתובת קעקע אסורה.
12.
מסקנת הריטב"א:
ומינה שמעינן דהלכתא כרבנן דכל הסוגיא כוותיהו,
הלכה כרבנן כי כך משמע מכל הסוגיה!
13.
כי משנת בר קפרא לדברי ר' שמעון בלחוד היא תניא לפרש דבריו,
ורב אחא נמי ביאור דברי ר' שמעון הוא דבעי ולא משום דהלכתא כוותיה,
דברי בר קפרא - לעיל בסעיף 3 - ודברי האמורא רב אחא נועדו רק להסביר את דעת רבי שמעון, ולא כדי לפסוק כמותו!
13.1
הוא למעשה מעלה שאלה סמויה: שהרי צריך היה אולי לפסוק כרבי שמעון בגלל שאמוראים [המוזכרים בסעיף 13] דנו גם כדעתו!
הוא היה יכול לטעון שבר קפרא [שלדעת רבים מוגדר כתנא] +רבי שמעון נחשבים גם הם כ"רבים".
13.2
ואין לדחות בכך כללא דיחיד ורבים הלכה כרבים,
הוא קובע שהכלל "יחיד ורבים הלכה כרבים" חזק יותר.
13.2.1
משמע מדבריו כלל יסודי א': "תנא קמא" מוגדר כ"רבים"! [אבל כנראה לא שוה ערך ממש לדעת "חכמים" כשמוזכרים במשנה].
13.2.2
משמע מדבריו כלל יסודי ב': כלל א' - לעיל בסעיף 13.2.1 גובר על הכלל שפוסקים לפי מי שהסוגיה דנה בדעתו!
14.
כש"כ כשהסוגיא מכרעת כרבנן,
הוא טוען שמהסוגיה משמע שהלכה כתנא קמא. וממילא הוא דוחה את האמור לעיל בסעיף 13.1
15.
לאור כל הנ"ל נראה לי שעדיין לא ברור מתי דיון בגמרא אליבא שיטה מסויימת מוגדר כ"מדשקיל וטרי אליביה הלכתא כוותיה", ומתי נחשב שבאו רק "להסביר" את דעתו של אותו תנא.
15.1
ואולי יש לומר: כשהדיון בסוגיה הוא על ידי "סתמא דגמרא" אז אומרים את הכלל "מדשקיל וטרי אליביה הלכתא כוותיה", אבל כשהדיון הוא על ידי אמוראים לא תקף הכלל הנ"ל.
16.
ממשיך הריטב"א:
אבל הרי"ף ז"ל פסק הלכה כר' שמעון וטעם דבריו משום דבר קפרא ודרב אחא, ולא נהירא.
ולא כסברא לעיל בסעיף 13, אלא כסברא לעיל בסעיף 13.1.
17.
ראה גם ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", וב"הלכה ברורה וברור הלכה".
