סקר
כמה פעמים אתה נכנס לאפליקציית פורטל הדף היומי?
כמעט בכל יום!
2-3 בשבוע
2-3 בחודש
יש לי מכשיר כשר


 

הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

הלכה כרבא נגד רב חסדא ואביי

[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]

מכות ט ע"א

 

אמר רב חסדא, ל"ק: כאן שהרגו דרך ירידה, כאן שהרגו דרך עלייה; דרך ירידה דישראל גלי - איהו נמי סגי ליה בגלות, דרך עלייה דישראל פטור - הוא נהרג.
א"ל רבא: ולאו ק"ו הוא? ומה דרך ירידה דישראל גלי - איהו נמי סגי ליה בגלות, דרך עלייה דישראל פטור - איהו נהרג?
אלא אמר רבא: באומר מותר. א"ל אביי: אומר מותר - אנוס הוא! א"ל, שאני אומר: אומר מותר - קרוב למזיד הוא.
ואזדו לטעמייהו,
דאיתמר: כסבור בהמה ונמצא אדם, כנעני ונמצא גר תושב –
רבא אומר: חייב, אומר מותר - קרוב למזיד הוא;
רב חסדא אומר: פטור, אומר מותר - אנוס הוא.
איתיביה רבא לרב חסדא: +בראשית כ'+ הנך

1.
רב חסדא היה חברו של רבה והיה חותנו של רבא, לכן, אולי הב"ח משנה הגירסא בגמרא ובמקום "רבא" גורס "רבה".

2.
הגמרא מביאה מחלוקת בין רב חסדא לרבא [או: רבה], והגמרא קובעת "ואזדו לטעמייהו", כלומר, שמחלוקתם היא מהותית ונקבעה כבר בסוגיה אחרת.

2.1
מפורש בסוגייתנו שאביי סובר כרב חסדא.

3.
של"ה - כללי התלמוד (יג) כלל לשונות סוגיות:

רחצ. ואזדו לטעמייהו. לפעמים פליגי אמוראי ובתר הכי אומר התלמוד ואזדו לטעמייהו.
פירוש, שמביא ראיה שבנושא אחד יש ביניהם המחלוקת הזה.
ולפעמים אומר התלמוד בלשון קושיא, לימא אזדו לטעמייהו דאמר וכו', כלומר שהמחלוקות הוא מיותר, דבחד סגי, ואז אומר התלמוד צריכא, כלומר, מתרץ שאינו מיותר. עיין ברשב"ם בפרק המוכר את הבית (בבא בתרא סד ב), גבי איתמר אמר רב הונא אמר רב הלכה כ[דברי] חכמים, לימא אזדו לטעמייהו (שם סה א).

כלומר, אומר השל"ה, לפעמים הגמרא רק מציינת את העובדה שהאמוראים עצמם כבר נחלקו בשאלה זו, ולפעמים זוהי קושיה: אם כבר נחלקו בדבר מדוע יש לחזור על כך.

4.
גופי הלכות פרק ו - כללי אות ו' כלל רטז:

וחילק לי מורי קרובי דבמס' מכות [טו.] דפליגי לפרש הברייתא אי בטלו ולא בטלו ואי קיימו ולא קיימו, התם שייך לומר ואזדו לטעמייהו,
כלומר מה שזה פירש כך וזה פירש כך משום דאזדו לטעמייהו,
אבל בפסחים דפליגי בסברא דנפשייהו משום הכי מסיק ודאי איפליגו בה חדא זימנא. ובכתובות פרק אלו נערות [כתובות לד:] מסיק נמי ואזדו לטעמייהו גבי חייבי מיתות שוגגין ודבר אחר, משום דמעיקרא לא פליגי בסברא דנפשייהו כי אם לתרץ המשניות באו, דומיא דרבא דאמר התם לעיל לעולם בטובח על ידי עצמו וכו' ואזדא רבא לטעמיה. ובאותו ואת בנו [חולין פא:] אמר ריש לקיש לא שנו אלא ששחט ראשון לעבודה זרה וכו' ואזדו לטעמייהו, [אע"פ ד]פליגי בסברא דנפשייהו, י"ל הא מסיק בתר הכי צריכא, אבל בכתובות לא מסיק צריכא משום דלא פליגי בסברא דנפשייהו[נח].

תוכן דבריו: כאשר מחלוקת האמוראים היא לצורך יישוב קושי בברייתא או במשנה, אזי קובעת הגמרא שתרוציהם שונים מפני שהם חלוקים גם במקום אחר.

5.1
אבל אם הם חולקים מסברת עצמם ובאים לחדש דין [ולא כדי ליישב קושיה של סתירה בין פסוקים או בין דברי תנאים] אז הגמרא מקשה: מדוע עליהם לחזור על מה שכבר חידשו בסוגיה אחרת.

6.
לגבי הכרעת ההלכה:
רמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק ה הלכה ד:

גר תושב שהרג את ישראל בשגגה אף על פי שהוא שוגג הרי זה נהרג, אדם מועד לעולם, וכן גר תושב שהרג גר תושב מפני שעלה על דעתו שמותר להרגו הרי זה קרוב למזיד ונהרג עליו הואיל ונתכוון להרגו, וגוי שהרג את הגוי בשגגה אין ערי מקלט קולטות אותו שנאמר לבני ישראל.

בפשטות פסק כרבא - האומר מותר קרוב למזיד.

7.
כסף משנה הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק ה הלכה ד:

נתבאר בסמוך לרבא דהלכתא כוותיה לגבי אביי ואף על גב דרב חסדא סבר כאביי.

הוא מציין את הכלל הכללי שהלכה כרבא נגד אביי.

7.1
והוא לא מסביר מדוע הלכה כרבא נגד רב חסדא.

7.2
אבל לכאורה קצת קשה, הרי יש כאן רבים [אביי ורב חסדא] נגד יחיד - רבא, ולכאורה, הכלל של יחיד ורבים הלכה כרבים גובר על הכלל הפרטי של הלכה כרבא נגד אביי!

8.
רמב"ם הלכות מלכים פרק י הלכה א:

אבל אם ידע שהוא אשת חבירו ולא ידע שהיא אסורה עליו, אלא עלה על לבו שדבר זה מותר לו, וכן אם הרג והוא לא ידע שאסור להרוג, הרי זה קרוב למזיד ונהרג, ולא תחשב זו להם שגגה מפני שהיה לו ללמוד ולא למד.

גם כאן בפשטות פסק כרבא - האומר מותר קרוב למזיד.

9.
כסף משנה הלכות מלכים פרק י הלכה א:

בד"א בשגג וכו' אבל אם ידע וכו'. מכות פ' אלו הן הגולין דף ט') אמר רבא דהא דתניא גר ועכו"ם שהרגו נהרגין כלומר ואין גולין היינו באומר בלבו מותר להרוג ולא נאסר מעולם וחשיב ליה רבא קרוב למזיד.
ורבינו פוסק כוותיה אף על גב דרב חסדא ואביי פליגי עליה ואמרי דאומר מותר אנוס הוא

הוא מציין כלעיל בסעיף 7.

9.1
הוא מנמק את הכרעת הרמב"ם:

אי משום דרבא בתרא הוא לגבי רב חסדא

כעיקרון הלכה כרבא נגד רב חסדא על פי הכלל של "הלכה כבתראי", ורבא נחשב "בתראי" כי הוא חי אחרי רב חסדא [היה חתנו].

9.2

ולגבי אביי נמי הא קיימא לן כרבא

כלעיל בסעיף 7.

9.3
אבל הוא לא עונה על הערתנו לעיל בסעיף 7.2.

9.4

ואי משום דר' שמואל בר נחמני אמר ר' יוחנן ס"ל כוותיה דאמר שבן נח נהרג שהיה לו ללמוד ולא למד:

כאן הוא מוסיף שגם רבי שמואל בר נחמי בשם רבי יוחנן [למעשה מדובר ברבי יונתן] סוברים כרבא.

9.4.1
דברי רבי שמואל בר נחמני:

בגמרא:

אלא כדאמר ר' שמואל בר נחמני,
דאמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן, הכי קאמר ליה: +בראשית כ'+ ועתה השב (את) אשת האיש מכל מקום,
ודקאמרת: הגוי גם צדיק תהרוג הלא הוא אמר לי אחותי היא וגו',
נביא הוא וממך למד,
אכסנאי הוא שבא לעיר, על עסקי אכילה ושתייה שואלין אותו,
כלום שואלין אותו: אשתך זו? אחותך זו?
מכאן שבן נח נהרג, שהיה לו ללמוד ולא למד.

9.5
לפי דבריו אלה אולי מובן מדוע הלכה כרבא גם נגד רבים [אביי ורב חסדא], כי גם דעת רבא היא דעת רבים.

10.
לחם משנה הלכות מלכים פרק י הלכה א:

אבל אם ידע וכו'. מה שפסק רבינו כרבא דאומר מותר קרוב למזיד מלבד הטעמים שכתב הרב כ"מ
יש עוד סיוע ממה שאמרו בריש פרק אלו הן הגולין תנו רבנן בשגגה וכו'
ואמרו שם שאני אומר האומר מותר קרוב למזיד הוא משמע דהכי הלכתא:

נראה לי שהוא מנסה לחדש, שהביטוי "שאני אומר" משמעו שזוהי הכרעת ה"סתמא דגמרא" [למרות שמדובר בדברי אביי בדף ז עמוד ב].

10.1
המשך דבריו:

וחשיב ליה רבא קרוב למזיד.
ורבינו פוסק כוותיה
אף על גב דרב חסדא ואביי פליגי עליה ואמרי דאומר מותר אנוס הוא
אי משום דרבא בתרא הוא לגבי רב חסדא
ולגבי אביי נמי הא קיימא לן כרבא
ואי משום דר' שמואל בר נחמני אמר ר' יוחנן ס"ל כוותיה דאמר שבן נח נהרג שהיה לו ללמוד ולא למד:

כלעיל



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר