גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף פ"ו, מדור "עלי הדף"
מסכת מכות
דף ה ע"ב

למה אם הרגו על פי עדים זוממין - אין נהרגין?

שנינו (ה ע"ב): "אין העדים זוממין נהרגין עד שיגמר הדין, שהרי הצדוקין אומרים עד שיהרג, שנאמר (דברים יט, כא) 'נפש תחת נפש'. אמרו להם חכמים, והלא כבר נאמר (שם יט, יט) 'ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו' - והרי אחיו קיים" (פירש"י: "'לעשות לאחיו' - משמע שהרי אחיו עדיין קיים"). ובגמרא הובאה ברייתא: "תנא, בריבי אומר, לא הרגו - נהרגין, הרגו - אין נהרגין. אמר אביו, בני לאו קל וחומר הוא. אמר לו, לימדתנו רבינו שאין עונשין מן הדין". ובמקור הדין מובא ברש"י על התורה (שם): "ועשיתם לו כאשר זמם - ולא כאשר עשה, מכאן אמרו הרגו אין נהרגין". ובפשיטות משמע שדין זה גזירת הכתוב היא. ומצינו בדברי הראשונים והאחרונים שנתנו טעמים שונים בדבר.

הרמב"ן בפירושו על התורה (שם) בהביאו דין זה כתב: "והטעם בזה... הנה כאשר יבואו שנים ויעידו על ראובן שהרג את הנפש, ויבואו שנים אחרים ויזימו אותם מעדותם, צוה הכתוב שיהרגו, כי בזכותו של ראובן שהיה נקי וצדיק בא המעשה הזה, אילו היה רשע בן מות לא הצילו ה' מיד בית דין, כאשר אמר (שמות כג, ז) 'כי לא אצדיק רשע'. אבל אם נהרג ראובן, נחשוב שהיה אמת כל אשר העידו עליו הראשונים כי הוא בעונו מת, ואילו היה צדיק לא יעזבנו ה' בידם, כמו שאמר הכתוב (תהלים לז, לג): 'ה' לא יעזבנו בידו ולא ירשיענו בהשפטו', ועוד, שלא יתן ה' השופטים הצדיקים העומדים לפניו לשפוך דם נקי, 'כי המשפט לאלקים הוא' (דברים א, יז) ו'בקרב אלקים ישפוט' (תהלים פב א). והנה כל זה מעלה גדולה בשופטי ישראל, וההבטחה שהקב"ה מסכים על ידם ועמהם בדבר המשפט. וזה טעם 'ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה'' (פסוק יז), כי לפני ה' הם עומדים בבואם לפני הכהנים והשופטים - והוא ינחם בדרך אמת". ובסיום דבריו ציין: "וכבר הזכרתי מזה בסדר ואלה המשפטים (שמות כא, ו)".

הנה כי כן שם האריך לדבר בתוקף מעלת בתי דיני ישראל שמכונים 'א-להים' בפסוקים רבים: "... לרמוז כי האלקים יהיה עמהם בדבר המשפט, הוא יצדיק והוא ירשיע, וזהו שאמר 'אשר ירשיעון א-להים', וכך אמר משה 'כי המשפט לא-להים הוא', וכך אמר יהושפט (דה"ב יט, ו) 'כי לא לאדם תשפטו כי לה' ועמכם בדבר משפט', וכן אמר הכתוב (תהלים פב, א) 'אלקים נצב בעדת א-ל בקרב אלקים ישפוט', כלומר, בקרב עדת אלקים ישפוט, כי האלקים הוא השופט, וכן אמר 'ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה'', וזה טעם 'כי לא אצדיק רשע' על הפירוש הנכון, ובאלה שמות רבה (ל, כד) ראיתי 'אלא בשעה שהדיין יושב ודן באמת, כביכול מניח הקב"ה שמי השמים ומשרה שכינתו בצדו, שנאמר (שופטים ב, יח) 'כי הקים ה' להם שופטים והיה ה' עם השופט'".

כעין דברים אלו כתב בעל 'החינוך' (מצוה תקכד): "וי"ל קצת טעם לדבר, כי אלקים נצב בעדת הדיינין, ולולי שנתחייב הנדון במעשיו הרעים לא נגזר עליו מעשה המשפט, אבל ודאי ראוי היה לכך וגלגלו עליו דינו מן השמים על יד זה הרשע... ואחר שנתגלה הדבר לעינינו כי זה האיש בן מות היה, לא רצתה התורה שנהרוג העדים עליו, והמשל בזה מי שהרג את הטרפה שאינו נהרג עליו, גם זה כמו כן, מכיון שידענו... שנתחייב בבית דין של מעלה אין לו דמים".

בפירוש הריב"א (דברים שם) איתא: "והיינו טעמא ד'לא הרגו - נהרגין', משום דרצה ה' שתהיה להם כפרה על עבירה גדולה שהעידו עדות שקר, והמיתה היא מכפרת עליהם, אבל 'הרגו - אין נהרגין', כי מאחר שעשו עבירה גדולה כל כך שנהרג על ידי עדותן לא רצה ה' שתהיה להם כפרה".

וכן כתב המאירי: "זה שאמרו בעדים זוממין שאם הרגו - אין נהרגין, שנמצאים מחמירין בהם כשלא הרגו יותר מכשהרגו, קבלה היא ואין לנו בה טעם, ומ"מ הגאונים כתבו הטעם, שמאחר שהערימו שלא בשעת חימום מריבה ונקמה, ושהוכפלה עבירתם ברציחה ועדות שקר, אינם ראויים לכפרה ומתוך כך אין עונשם מסור לבית דין...". כיוצא בזה כתב ה'כסף משנה' (הל עדות פ"כ ה"ב): "משום דגדול עונשם מנשוא אין ראוי לתת להם מיתת בית דין שתכפר עליהם, אלא ראוי להניחם שיהיו נדונין אחר מיתה בעונשים נוראים.." (ועי"ש שכתב גם טעמו של הרמב"ן הנ"ל).

המאירי מסיק בסוף דבריו: "ומכל מקום נראה לי שאין הטעם אלא משום זילותא דבי דינא, שלא יתפרסם שיהא מכשול זה יוצא מתחת ידם להיות זה נהרג בשקרות, והשומעים סבורים שזה אירע להם במיעוט חקירה ודרישה...". וכסברא זו מביא גם ה'אברבנאל' (דברים שם), אחר שכותב בתחילה כסברת הרמב"ן, ומוסיף עוד: "ויש בזה גם כן סבה שנית, והיא, שרצה ה' יתעלה לחוס על כבוד בי"ד, כי איך יחל ויתפרסם קלונם לעיני השמש, שיאמרו כל העם שדנו איש אחד להריגה או לעונש - בהפך האמת, וכדי ביזיון וקצף, ולא יהיה כח ביד בית דין עוד יפה בעיני העם, ויפרקו עול מוראם מעליהם, ויבא מזה נזק גדול אל כללות התורה והמצות, לפי שהיו נזקקין להכריז ביניהם, הני גברי מתקטלין מפני שהטעו בית דין להרוג את הנפש שלא כדין, מה שיהיה בהפך כאשר יהיו מומתים בדין, כאשר יכריזו שהם מומתים על שהם בקשו להטעות את החכמים, ולא עלה בידם, מפני גודל חריפותם וחריצותם להוציא הדין לאמתו".

סברא נוספת מצינו מבעלי התוס' ב'מושב זקנים' (דברים שם): "והטעם, מפני שאם היו נהרגין לא היו עדים נמצאים... משום דמרתתי העדים שיעידו, משום שמתפחדים מקרובי ההרוג, פן יחם לבבו ויכמין עדים, שיזימו אלו הראשונים, ולכן אין נהרגין, אבל לא הרגו - נהרגין, ועתה לא יחם לבבו שיביא עדים שקרנים מאחר שלא נהרג". וכן כתוב בספר 'הטור הארוך' (שם): "שאם היו יכולין להזימם לאחר שהרגו, לעולם לא היו שוקטים קרובי הנהרג, והיו משתדלים להביא עדים להזים העדים" (וע"ע בפירוש רע"ב עה"ת; משך חכמה דברים שם).