הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

אמירת דבר בשם אומרו; רב ותלמיד 

[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]

מכות ה ע"ב

 

זימנין הוו יתבי קמיה דרבי יוחנן, אתא כי האי מעשה לקמייהו, אמר ריש לקיש: הוחזקה זו. א"ל רבי יוחנן: אם הוחזקה זו, כל ישראל מי הוחזקו? הדר חזיה לרבי אלעזר בישות,
אמר ליה: שמעת מילי מבר נפחא ולא אמרת לי משמיה.

א.
ריש לקיש כעס על חברו רבי אלעזר שבתחילה אמר לו דין בשם עצמו ואחר כך התברר ששמע זאת מרבי יוחנן שהיה רבם של רבי אלעזר ושל ריש לקיש.
כלומר, ריש לקיש טוען שהיה צריך להיות כתוב [או נאמר בעל פה] "אמר רבי אלעזר אמר רבי יוחנן..."
ניתן ללמוד מכאן עיקרון חשוב: גם אם ידוע שתלמיד אומר בשם רבו, בכל אופן כאשר מדובר על אותו ביטוי ממש, אותו דין ממש, חובה על התלמיד לומר בשם רבו. אולי הסבה היא, שבמקרה שאומר בשם רבו יש כאן 2 דעות וריש לקיש לא היה מתמודד מול שנים [יחיד ורבים].

ב.
"ולא אמרת לי" - 3 מופעים בש"ס
"ולא אמרת לן" - 2 מופעים בש"ס
בשניהם "ולא אמרת לן משמיה".
1 - רבי יוחנן על ריש לקיש כתובות דף כה
1 - אביי לרב יוסף [רבו]

ג.
ראה מה שכתבתי על כך במסכת כתובות דף כה:
בגמרא:

ההוא דאתא לקמיה דריש לקיש,
אמר ליה: מוחזקני בזה שהוא כהן,
א"ל: מה ראית?
[א"ל:] שקרא ראשון בבית הכנסת,
א"ל: ראיתיו שחילק על הגרנות?
אמר לו ר' אלעזר: ואם אין שם גורן, בטלה כהונה?
זימנין הוו יתבי קמיה דר' יוחנן,
אתא כי הא מעשה לקמיה,
א"ל ריש לקיש: ראיתיו שחילק על הגורן?
א"ל ר' יוחנן: ואם אין שם גורן בטלה כהונה?
הדר חזייה לר"א בישות,
אמר: שמעת מילי דבר נפחא ולא אמרת לן משמיה.

1.
מודגש בסוגיה שריש לקיש התרעם על חברו רבי אלעזר שאמר הלכה ולא הזכירה בשם רבי יוחנן שהיה רבם של השניים. בפשטות יש כאן הדגשה שחייב אדם לומר דבר בשם אומרו.

2.
חידושי הריטב"א מסכת כתובות דף כה עמוד ב:

שמעת מינה דבר נפחא ולא אמרת לי משמיה. פירוש שאלו אמר לי משמיה הייתי מקבלו ולא הייתי טועה בדבר עכשיו,

הוא מסביר, שריש לקיש לא התרעם על כך שרבי אלעזר לא אמר בשם אומרו אלא על כך, שאם ריש לקיש היה יודע מה סובר רבי יוחנן הרי שריש לקיש לא היה חולק עליו כמו שהוא חולק על רבי אלעזר.

2.1

ור' אלעזר שלא אמר משמו של ר"י מפני שכיון שהיה תלמידו מובהק לא היה צריך לכך כי הכל יודעים שהיא תורתו של ר"י,
וכההיא דאמר (ביבמות דף צ"ו ב') יהושע יושב ודורש והכל יודעים שהיא תורתו של משה.

רבי אלעזר חשב שידוע לכולם שכל דבריו הם מתורת רבי יוחנן רבו המובהק.

3.
לכאורה המחלוקת ביניהם היא, שריש לקיש סובר שחייב אדם לומר בשם רבו במפורש, וגם אם אומר בשם רבו של חברו חייב להדגיש זאת, בכדי למנוע מחברו לומר דבר הלכה שלא כדברי רבו, ואילו רבי אלעזר סובר שאם הוא אומר בשם רבו המובהק אין צורך שיפרש את שם רבו כי הכל יודעים שכל דבריו הם בשם רבו.

4.
יד מלאכי כללי התלמוד כלל תרסג:
הוא דן בהרחבה באופן שבו תלמיד אומר מדברי רבו:

כששני תלמידים אומרים בשם רבם דברים שונים:

אבל בסתמא דלא אתיידע לן מן תלמודא דהוה חזרה במילתא יש לנו לומר דחד מינייהו משקר או שמע וטעה וכפשט דברי רש"י והתוספות ז"ל בפרק אע"פ [דף] כ"ז א' ע"ש וכ"כ רש"י בפרק מי שמתו [דף] כ"ד א' על גניבא שאמר משמיה דרב דודאי שקר העיד על רב וע"ע תוס' פרק האיש מקדש [דף] מ"ד א' ד"ה כמין
והטעם לזה הוא דאם אמת היה הדבר דהדר ביה הרב מדעתיה הוה ידיע להו לבני בי מדרשא ולא הוה שתיק גמ' מיניה אלא הוו מייתו לה בש"ס כדמייתו הכי בכמה דוכתי אחריני ומדלא מייתו לה ש"מ דאין כאן חזרה כלל.
ואל תבהל ברוחך לומר איך היתה כזאת שחסידים הראשונים המופלגים בחכמה יאמר עליהם שהיו נעדרים מן האמת וחשידי לשקר כי אין הכוונה חלילה שהיה לשקר ולהתרחק מהאמת
חיישינן שמא מחמת תגבורת תשוקתם להשמיע הלכות חדשות בבית המדרש כי היכי דליאמרי על שמייהו לא דקדקו היטב בשמועתם ומדמו מילתא למילתא כסבורין שקבלוה כן ונמצא דמשקרי שלא בכוונה
... הא למדת שכל ישעם וכל חפצם היתה להגיד חדשות בשם הרב ועל טוב יזכר שמם.

לפעמים תלמיד אמר בשם רבו דבר "בטעות"

5.

ואחר החקירה מצאתי קרוב לדברי אלה להנמוקי יוסף בפרק הערל דף תכ"ט א' גבי הא דאמרו שם בגמרא [דף] ע"ז א' כל ת"ח שמורה הלכה ובא וכו' שכתב בשם הריטב"א וז"ל ועל הא דפרש"י דמשום דבית דינו קיים לא משקר הקשו ז"ל דח"ו לא חיישינן לת"ח שישקר אלא חיישינן שמתוך שנושא ונותן בהלכה כדי לקיים דבריו אומר בדדמי כסבור שקבל כן מרבו וכי איתא לרבו קיים וודאי דייק שפיר ולא אמר אפילו בדדמי ע"כ...

לפעמים תלמיד "מזייף" את דברי רבו "בדדמי" / רב ותלמיד /

6.

... ונמצאת למד ג"כ כמה היתה זהירותם לומר דבר בשם אומרו דהא חדת הות ליה משום שהיה סבור דריב"ל הוא דאמרה
וכיוצא בזה מצינו עוד בפ"ו דפסחים [דף] ע"ב א'
ובפ"ב דכתובות [דף] כ"ב ב' ע"ש
... שמעינן מזה דגם אמוראי דלאו בעלי המימרא אינון הוו קפדי על מי שהיה אומר ההלכה בסתם ולא הוה מידכר עלה שמה דמארה ובא ואראך דוגמתו בפרק עושין פסים [דף] כ"ב ב' ובפרק הערל [דף] ע"ח א' דא"ל רב דימי לאביי קרקפנא חזיתיה לרישך (היינו רבה שהיה רבו של אביי ורבא למד לפני ר' יוחנן ע"ש בתוס') בי עמודי כי א"ר יוחנן להא שמעתא וכלומר שהוכיח רב דימי לאביי על שפי' שמועת ר' יוחנן בסתם כאילו מדעתו אמרה ור' יוחנן כבר פירשה כן בהדיא
וכן בפרק האשה שנתארמלה [כתובות דף כ"ה ב' איתא דעל כיוצא בזה חזיה ר"ל לר' אלעזר בישות וא"ל שמעת מילי דבר נפחא ולא אמרת לן משמיה ...

הוא מביא הוכחה מסוגייתנו עד כמה חייב אדם לומר במפורש שששמע מפי רבו.

באופן דנמצינו למדים מכל הני שמעתתיה ברירי ונכוני
דכולהו תנאי וכולהו אמוראי הוו מזדהרי טפי בקבלת ההלכות והשמועות דלימרינהו משמא דמארייהו ולא ליתו לאחלופי בין גברא לגברא ומאחר שכן הדין נותן שיאמנו דבריהם הנאמרים באמת כאילו שמעום מפי הרב שאמרם ...

עיקר דבריו שבדרך כלל מה שאומר תלמיד בשם רבו הוא מדייק בדבריו.
אבל אין בדבריו הדגשה שגם אם תלמיד אומר בשם עצמו קרוב לודאי ששמע זאת מרבו.

6.1
הערה: הרבה דוגמאות שמביא ה"יד מלאכי" קשורות לרבי יוחנן שהיה מגדולי מעבירי המסורה של דברי תנאים!

תגובות

הוספת תגובה

שם:

כותרת:

תוכן התגובה:

דוא"ל: (לא יפורסם באתר)

ברצוני לקבל עדכונים על תגובות חדשות למאמר זה.

*כמה זה שתים ועוד שתים? (לצורך זיהוי אנושי)