הגבלת ענישה / רפי זברגר

מכות ד ע''א - ד ע"ב
 

הקדמה

למדנו במשנה מחלוקת בין רבי מאיר וחכמים במקרה והעדים זממו לחייב ממון (לדוגמא: העידו שהנידון חייב מאתיים זוז לחברו). האם הם מקבלים שני עונשים או רק אחד. רבי מאיר אומר שהם ''חוטפים'' שני עונשים, ממון – מדין וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם (הם זממו להפסיד כסף, הם יפסידו אותו סכום), מלקות – על עבירה של לא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר (שמות כ', י''ב). ורבי מאיר מסביר כבר במשנה את דעתו: שלא השם המביאן לידי מכות מביאן לידי תשלומין. 
גם חכמים מסבירים את דינם על פי הנימוק: כל המשלמין אינם לוקין. כלומר, לא ייתכן שאדם גם ישלם ממון, וגם ילקה, ולכן חכמים פסקו שהוא משלם את הנזק שזמם לעשות, ואינו לוקה.
 

הנושא

הגמרא מנסה להבין את מקורות הדין של שני התנאים במשנה. בשלמא לרבנן (דברים כ"ה, ב') כְּדֵי רִשְׁעָתוֹ בְּמִסְפָּר כתיב, משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות, אלא רבי מאיר מאי טעמא?
הגמרא ''מבינה'' את דעת חכמים המחייבים רק ממון ולא מלקות, על פי הפסוק בפרשת ''כי תצא''. שם כתוב רִשְׁעָתוֹ בלשון יחיד, ולומדים מכך שיש לחייב רק משום רשעה אחת ולא יותר. אבל שואלת המשנה, מה מקור רבי מאיר?
עולא עונה על שאלה זו: גמר ממוציא שם רע, מה מוציא שם רע לוקה ומשלם - אף כל לוקה ומשלם.
מקור רבי מאיר מדין מוציא שם רע. זהו אדם אשר טען שאשתו זינתה תחתיו, בעודם מאורסים, אך בסוף מתברר שהוא שיקר. הוא חייב לשלם ''מאה כסף'', וגם לוקה מדין ''ויסרו אותו''. אם כן, אומר רבי מאיר, כמו שבמוציא שם רע מתחייב בשני עונשים משום שני לאווין, כך גם ניתן לחייב אצלנו, בדין עדים זוממים, משום שני לאווין. 
דוחה הגמרא ואומרת כי לא ניתן ללמוד ממוציא שם רע: מוציא שם רע - שכן קנס. ולא למדים מן הקנסות. 
עונה הגמרא: סבר לה כר' עקיבא דאמר עדים זוממין קנסא הוא. המשנה סוברת לפי שיטת רבי עקיבא, שגם עדים זוממין מוגדרים כקנס, ואם כך, ניתן ללמוד קנס מקנס. 
 

מהו המסר?

למדנו היום בדברי חכמים, מן הפסוק כְּדֵי רִשְׁעָתוֹ, כי אין לחייב יותר מעונש אחד. ניתן לומר כי זו גזירת הכתוב ללא טעם שאנו מודעים אליו. אך ניתן גם להסביר זאת לאור אחת ממטרות הענישה, של ניסיון להחזיר את החוטא למסלול חיים בריא וטוב, של חזרה בתשובה וקבלה לעתיד שלא לשוב ולחזור לאותו חטא. לפי מגמה זו, אין להרבות בענישה. אין להעמיס על החוטא עוד ועוד עונשים, שכן המטרה היא שילמד מן העונש, יפנים את מעשיו, ויבנה ''דרך חיים חדשה'' עם השתדלות של עשיית הטוב.
לאור זאת, ניתן לומר כי גם במסגרת משפחתית אין לחפש את העונשים. רצוי מאוד להמעיט בכך, ולהעניש רק במקרה הצורך, תוך יצירת גבולות מתאימים. הענישה יוצרת התנגדות, ולכן יש לשאוף לתת אותה אך ורק כדי ללמד את עושה העבירה, כי סטה מן הדרך וכי עליו לקבל על עצמו תיקון ושיפור מעשים.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]