טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
מי יתנני שלא נשבעתי, אהיה שמיר ושית וגו'– שמיר
"רב חיננא בר פפא אמר: חימה אין לי שכבר נשבעתי, מי יתנני שלא נשבעתי, אהיה שמיר ושית וגו'. והיינו דאמר רבי אלכסנדרי, מאי דכתיב: והיה ביום ההוא אבקש להשמיד את כל הגוים, אבקש ממי? אמר הקדוש ברוך הוא: אבקש בניגני שלהם, אם יש להם זכות אפדם, ואם לאו אשמידם" (עבודה זרה, ד ע"א).
פירוש: רַב חִינָּנָא בַּר פַּפָּא אָמַר בפירוש הפסוק שהוזכר: "חימה אין לי מי יתנני שמיר שית במלחמה אפשעה בה אציתנה יחד", חֵמָה אֵין לִי, איני כועס, לפי שֶׁכְּבָר נִשְׁבַּעְתִּי שלא אכלה את ישראל, אבל מִי יִתְּנֵנִי כלומר, הלואי שֶׁלּא נִשְׁבַּעְתִּי, שאם לא השביעה אֶהְיֶה שָׁמִיר וָשַׁיִת במלחמה אפשעה בה אציתנה יחד. וְהַיְינוּ [וזהו] שאָמַר ר' אֲלֶכְּסַנְדְּרִי, מַאי דִּכְתִיב [מהו שנאמר]: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא אֲבַקֵּשׁ לְהַשְׁמִיד אֶת כָּל הַגּוֹיִם" (זכריה יב, ט), אֲבַקֵּשׁ מִמִּי? וכי צריך הקדוש ברוך הוא לבקש רשות? אלא "אבקש" משמעו כמו אחפש, אבדוק, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲבַקֵּשׁ בְּנִיגֶנִי (ברשימה) שֶׁלָּהֶם, אִם יֵשׁ לָהֶם זְכוּת אֶפְדֵּם, וְאִם לָאו אַשְׁמִידֵם (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: גזר קיפח שם באנגלית: Wild Carrot שם מדעי: Daucus carota
שם נרדף במקורות: שמיר ?
נושא מרכזי: מהם "שמיר ושית"?
הצירוף "שמיר ושית" כסמל לשדות עזובים ייחודי לנביא ישעיהו ומופיע בספר 8 פעמים. למשל "וַאֲשִׁיתֵהוּ בָתָה לא יִזָּמֵר וְלא יֵעָדֵר וְעָלָה שָׁמִיר וָשָׁיִת, וְעַל הֶעָבִים אֲצַוֶּה מֵהַמְטִיר עָלָיו מָטָר" (ה ו'). בפרק הבא (ז כ"ג): "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה כָל מָקוֹם אֲשֶׁר יִהְיֶה שָּׁם אֶלֶף גֶּפֶן בְּאֶלֶף כָּסֶף, לַשָּׁמִיר וְלַשַּׁיִת יִהְיֶה". מפרש רש"י: "ועלה שמיר ושית - מיני קוצים פתר בהם מנחם בן סרוק. ואני אומר שמיר לשון תולעת חזק הוא המבקע אבנים שבו בנה שלמה את בית המקדש כענין שנאמר (יחזקאל ג) כשמיר חזק מצור. שית - לשון השאת והשבר (איכה ג) לשון תשאה שממה (לקמן /ישעיהו/ ו) צדו מאין דורש ליכנס בו ומתוך כך תעלה בו תולעת". פירוש רש"י המזהה את השמיר עם התולעת המפורסמת, ששימשה לבקע את אבני בית המקדש, אינו הולם את המשמעות העולה מהפסוקים העוסקים בסמלים לשממה או חורבן. בפסוקים אחרים השמיר והשית מתוארים כצמחים דליקים: "וְהָיָה אוֹר יִשְׂרָאֵל לְאֵשׁ וּקְדוֹשׁוֹ לְלֶהָבָה וּבָעֲרָה וְאָכְלָה שִׁיתוֹ וּשְׁמִירוֹ בְּיוֹם אֶחָד" (ישעיהו, י י"ז) ו"כִּי בָעֲרָה כָאֵשׁ רִשְׁעָה שָׁמִיר וָשַׁיִת תֹּאכֵל וַתִּצַּת בְּסִבְכֵי הַיַּעַר וַיִּתְאַבְּכוּ גֵּאוּת עָשָׁן" (ישעיהו, ט י"ז). ראיה נוספת לכך שהשמיר הוא צמח קוצני ניתן לקבל מהצירוף קוץ ושמיר המתייחס לצמחים העולים באזורי ישוב חרבים: "עַל אַדְמַת עַמִּי קוֹץ שָׁמִיר תַּעֲלֶה כִּי עַל כָּל בָּתֵי מָשׂוֹשׂ קִרְיָה עַלִּיזָה" (שם, לב י"ג).
מסורת הזיהוי של הביטוי שמיר ושית ככינוי לשטחים נטושים המכוסים קוצים מופיעה בתרגום השבעים ובוולגטה. בתרגום השבעים השמיר הוא קוץ (ἄκανθα = akanta) והשית מקום יבש, שומם (גם מקום מרעה) (χόρτος = xortos) ואילו בוולגטה spina (קוץ) ו – vepres (סבך). בתרגום יונתן שמיר הוא "הובאי" כנראה במשמעות של חורבן או כינוי לצמחים קוצניים. שית מתורגם ל"בור" כלומר שדה שאינו מעובד: "וִיהֵי בְּעִדָנָא הַהִיא יְהֵי כָל אֲתַר דִיהוֹן תַּמָן אֶלֶף גוּפְנִין שַׁוְיָן בְּאֶלֶף מָנִין כְּסַף לְהוֹבָאֵי וּבוּר יְהֵי" (ישעיהו, ז כ"ג). בפשיטתא אנו מוצאים "יערא וכובא" כלומר יער וקוצים.
לדעת י. פליקס שמיר ושית מובנם סבך צמחי בר וקוצים הגדלים בשדות נטושים. הביטוי שמיר ושית מתייחס לצמחים המאפיינים את שלבי המעבר של שדות שעיבודם נפסק ועד שהם הופכים ליער. המונח האקולוגי המתאר את תהליך זה הוא מעקובת (סוקצסיה) וסופו, בחבל הים תיכוני, התפתחות חברת שיא (קלימקס) שהיא יער. בקרקעות נטושות מתפתחים בשנים הראשונות עשבי בר חד-שנתיים או רב-שנתיים אליהם מצטרפים במשך הזמן בני-שיח נמוכים (צמחי בתה – "ואשיתהו בתה") ולבסוף שיחים ועצים.
אין במקורות שהובאו עד עתה זיהוי ספציפי של הקוץ או הקוצים הנקראים שמיר ושית ונראה שהם משמשים כשמות קיבוציים. א. כהן(1) הציע להסיק על זהות השמיר והשית מתוך הידוע היום על הדינמיקה של חדירת צמחים לכרמים עזובים ("וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה כָל מָקוֹם אֲשֶׁר יִהְיֶה שָּׁם אֶלֶף גֶּפֶן בְּאֶלֶף כָּסֶף, לַשָּׁמִיר וְלַשַּׁיִת יִהְיֶה"). בלשון הרד"ק: "... ופירוש יעדר שחופרים סביב הזמורה ותולשין הקוצים והעשבים הרעים, וכיון שלא יעבד יעלה שמיר ושית כמו הארץ שאינה נעבדת שצומחין בה שמיר ושית, ושמיר ושית מיני קוצים הם, ובתה פירוש שממה וכו'". כרמים בקרקעות טרה רוסה שנעזבו מתכסים במהירות יחסית בסירה קוצנית (תמונה 1) ובקרקעות רנדזינה בקורנית מקורקפת (תמונה 2). הזרעים של בני-שיח אלו מופצים על ידי הרוח במהירות ותוך זמן קצר הם משתלטים על שדות וכרמים עזובים.
צמחים אלו הם הצמחים הבולטים ביותר בשדות נטושים בחבל הים תיכוני. לדעתו לא ייתכן שהשמיר והשית הם שיחים או עצי יער משום שהם מתפשטים באיטיות וכובשים את השטח רק לאחר עשרות ואף מאות שנים. מבין שני בני-השיח נראה שהסירה הקוצנית היא השמיר משום שהוא מופיע בצמוד ל"קוץ" ("עַל אַדְמַת עַמִּי קוֹץ שָׁמִיר תַּעֲלֶה"). העובדה שהשמיר מופיע תמיד לפני השית קשורה לכך שהסירה הקוצנית נפוצה הרבה יותר מהקורנית. ראיה נוספת לזיהוי זה הם הפסוקים המתייחסים לשמיר והשית כצמחי הסקה ואכן שני צמחים אלו ובעיקר הסירה הקוצנית שימשו ועדיין משמשים כחומר הסקה חשוב בכפרים הערבים ביהודה ושומרון. השימוש בשיחים אלו בתעשיית הסיד הקדומה גרם להעלמותם משטחים נרחבים בחבל ההר וכתוצאה מכך לסחיפת קרקע והרס שטחים חקלאיים.
 |
|
 |
|
תמונה 1. סירה קוצנית |
|
תמונה 2. קורנית מקורקפת |
זיהויים נוספים
הרס"ג וכנראה בעקבותיו גם אבן ג'נאח זיהו את השמיר עם הצמחים הנקראים בערבית "חסק" (حسك) שהם מיני גזר בר (גזר קיפח (תמונה 3) או גזר צהוב). צמחים אלו נפוצים בשדות בור. גזר הבר בולט בקיץ בסביבתו בזכות התפרחת הלבנה הגדולה שלו שבמרכזה כתם כהה. לזרעים שיכים הנאחזים בפרוותם של בעלי חיים שונים המסייעים להפצתו. הגזר מלווה קוצים שונים ויחד איתם מהווה חומר בעירה לשריפות הפוקדות את הארץ בקיץ. את המילה שית תירגם הרס"ג (ישעיהו, ז כ"ג, כ"ה) ל"קרטב" (قرطب) שמו הערבי של הצמח קוטב מצוי (תמונה 4) ואילו בשאר האיזכורים תירגם "גֵייסוּם" ( قيسوم) שהוא הצמח אכיליאה ריחנית או מין לענה (Artemisia abrotanum) צמחים שבדרך כלל אינם מוגדרים כעשבים רעים.
י. פליקס הציג קבוצה של הצעות זיהוי שהתבססו על הדמיון לשם הערבי אך אלו צמחים שאינם מתאימים להקשר בפסוקים או שגדלים בסביבה מצומצמת בשעה שהנביא מתארם כצמחים נפוצים. אחד מהזיהויים הוא עץ השיטה (אולי שיטת הסוכך (תמונה 5)) הנקרא בערבית סמרה או סמור אך עץ זה אינו גדל בהרי ירושלים מקומו של הנביא ישעיהו. הצעה נוספת היא האשמר הקוצני(2) (תמונה 6) (Paliurus spina-christi) שהוא עץ קוצני נמוך הדומה לשיזף. עץ זה הנקרא בערבית סמור או שמור (شمور) גדל בארץ במקומות מעטים ומרוחקים זה מזה, בחורש ובשולי-שדות, בקרקע כבדה ואבנית. בשם סמור נקראים בערבית דגניים מהסוג דוחן אך אלה גדלים בבתי גידול לחים. מסיבה זו יש לדחות גם את זיהוי השמיר עם מיני סמר וגומא ששמם הערבי שמור או שומר שגם הם גדלים בסביבות לחות אך אינם מצויים בסביבות ירושלים.
 |
|
 |
|
תמונה 5. שיטה סוככנית |
|
תמונה 6. אשמר מצוי צילמה: שרה גולד |
(1) 'שמיר ושית', בית מקרא פ"ג. תמוז-אלול תש"מ, עמ' 357-358.
(2) מלכתחילה השם העברי היה "שמיר", לפי שמו הערבי. במשך הזמן התברר כי שם זה גורם בלבול והחלפה עם השם המקראי שמיר ועם התבלין שמיר (שבת ריחני( שאין לו כל קשר איתם לכן שונה השם העברי כך שישמור על השורש, אך צורתו תותאם לצורה מקובלת של שם עץ אחר מאותה משפחה, הוא האשחר.
מקורות עיקריים:
ז. עמר, צמחי המקרא, הוצאת ראובן מס, ירושלים תשע"ב, עמ' 235-236.
י. פליקס, 'עולם הצומח המקראי', הוצאת מסדה, רמת גן 1968, עמ' 212-213.
לעיון נוסף:
ב"צמח השדה": "אכיליאה ריחנית", "אשמר קוצני", "גזר זהוב", "גזר קיפח", "סירה קוצנית", "קורנית מקורקפת", "שיטת הסוכך".
א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
