הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
איכא דאמרי
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
מכות ג ע"א-ע"ב
גמ'. אמר רב יהודה אמר שמואל: המלוה את חבירו לעשר שנים - שביעית משמטתו,
תלמוד בבלי מסכת מכות דף ג עמוד ב
ואע"ג דהשתא לא קרינן ביה +דברים ט"ו+ לא יגוש, סוף אתי לידי לא יגוש.
מתיב רב כהנא: אומדים כמה אדם רוצה ליתן ויהיו אלף זוז בידו, בין ליתן מכאן ועד ל' יום ובין ליתן מכאן ועד עשר שנים;
ואי אמרת שביעית משמטתו, כולהו נמי בעי שלומי ליה!
אמר רבא: הב"ע - במלוה על המשכון, ובמוסר שטרותיו לב"ד,
דתנן: המלוה על המשכון, והמוסר שטרותיו לב"ד - אין משמיטין.
איכא דאמרי, א"ר יהודה אמר שמואל: המלוה את חבירו לעשר שנים - אין שביעית משמטתו,
ואע"ג דאתי לידי לא יגוש, השתא מיהא לא קרינן ביה לא יגוש.
אמר רב כהנא, אף אנן נמי תנינא: אומדין כמה אדם רוצה ליתן ויהיו אלף זוז בידו, בין ליתן מכאן ועד ל' יום ובין ליתן מכאן ועד עשר שנים;
ואי אמרת שביעית משמטתו, כולהו נמי בעו שלומי ליה!
אמר רבא: הב"ע - במלוה על המשכון, ובמוסר שטרותיו לב"ד,
דתנן: המלוה על המשכון, והמוסר שטרותיו לב"ד - אין משמיטין.
1.
יש שתי גירסאות בגמרא בדברי רב יהודה אמר שמואל.
1.1
בגירסא הראשונה הוא אמר "שביעית משמטתו", ורב כהנא הקשה ממשנתנו ורבא תירץ.
1.2
בגירסא השניה הוא אמר "אין שביעת משמטתו", ורב כהנא מביא סיוע ממשנתנו ורבא דוחה את ההוכחה.
2.
ההבדל ההלכתי בין שתי הגירסאות הוא האם "שביעית משמטתו" או לא.
3.
תוספות מסכת מכות דף ג עמוד ב:
איכא דאמרי המלוה חבירו (בשטר) לעשר שנים אין שביעית משמטתו - אומר ר"ת דהלכה כלישנא בתרא דה"נ מתני' מסייע ליה וקשיא ללישנא קמא
ובאזהרות הגיה ר"ת זמן עשר (כסף) כי ילונו ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו.
אומר תוס' שהלכה כ"איכא דאמרי" - כמו הגירסא האחרונה בגמרא. התוס' מנמק את קביעתו בכך ששיטה זו מתאימה לפשט לשון המשנה. משמע מדברים אלה שהתוס' סוברים שאין כלל עקרוני שהלכה כ"איכא דאמרי" מכח זה שרב אשי שיבץ את ההלכה דווקא בגירסא האחרונה.
4.
חידושי הרמב"ן מסכת מכות דף ג עמוד ב:
אבל אין ספק שהלכה כלישנא בתרא,
חדא דלישנא בתרא הוא,
והרמב"ן סובר שההלכה כדעה השניה, מפני שהיא "בתרא". משמע ממנו שהלכה, כעיקרון, כפי ה"איכא דאמרי" בכל מקום.
4.1
ועוד דמתני' כפשטה אתיא הכי ואדחויא דרבא לא סמכי' דלא פליג עליה אלא דחויי מדחי ליה,
נראה שהוא מביא גם את הנימוק של תוס' - כלעיל בסעיף 3.
4.2
ועוד דאמרינן (גיטין שם) דשביעית בזמן הזה דרבנן והלך אחר המיקל וכן פסק ה"ר משה הספרדי ז"ל.
והוא מוסיף שההלכה כדעה השניה מפני שהיא מקילה, והכלל הוא שבדיני דרבנן [ושביעית בזמן הזה – מדרבנן] כמי שמיקל.
5.
השאלה היא מדוע צריך לנימוק הנוסף. זוהי שאלה עקרונית: כאשר יש כמה תרוצים [לענייננו – בראשונים] האם כל אחד "עומד" לעצמו, או שמא יש "חולשה" בכל אחד מהתרוצים.
6.
פסקי רי"ד מסכת מכות גמרא דף ג עמוד ב:
וקיימא לן בכל דוכתא הלכה כלישנא בתרא
כלעיל בסעיף 4. ויש לציין שהוא לא מביא הסברים נוספים כבסעיפים 4.1-4.2
7.
רא"ש מסכת מכות פרק א סימן ג:
ריב"א פוסק בכל מקום הלכה כלשון ראשון שכך היו שונים רוב החכמים
מי שפוסק כעיקרון כללי כלשון ראשון זה מפני שנחשב כ"רבים".
7.1
כנראה שכונתו היא, שה"איכא דאמרי" כולל גם כמה חכמים אבל לא מוגדרים כרבים כמו אלה שבלשון הראשון [לישנא קמא; לשון ראשון].
ולא נראה שכוונתו שה"איכא דאמרי" מוגדר כיחיד.
7.2
הרא"ש מביא את הדעות השונות:
אבל יש שאומר בלשון זה וכן כתב רבינו אליהו הזקן באזהרות זמן עשר כי ילוונו בחצי ימיו יעזבנו.
ור"ת פוסק כלשון אחרון והגיה באזהרות ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו
והביא ראיה מההוא דפרק מי שמת (בבא בתרא דף קמה א) ה' דברים נאמרו בשושבינות נגבית בב"ד ואין שביעית משמטתה כיון דהשתא לא קרינא ביה לא יגוש אף על פי דלכי מטי זימניה אתי לכלל לא יגוש.
ולאו ראיה היא כולי האי דשאני התם דשמא לעולם לא יבוא לידי פירעון דכמה דברים מעכבין לפרוע כדאיתא התם.
ועוד הביא ראיה מההיא דפ' כל הגט (גיטין דף ל א) המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהם מפריש בחזקת שהן קיימין ואין שביעית משמטתו מ"טל דלא קרינא ביה לא יגוש ואף על גב דאתא לכלל לא יגוש לאחר זמן דבעל הבית אין יכול לחזור בו.
וגם זו יש לדחות דשמא לא יבא לידי לא יגוש דהכהן יכול לחזור בו ולבטל המקח
ומיהו נראה דהלכה כלישנא בתרא דפשטא דמתניתין מסייעא ללישנא בתרא ותיובתא דלישנא קמא אלא דרבא דחי ליה
כלעיל בסעיף 4.1
ועוד דשביעית בזמן הזה דרבנן ואזלינן לקולא.
כלעיל בסעיף 4.2
וכן כתב הרמב"ם והרמב"ן ז"ל. אמר רב יהודה אמר שמואל המלוה את חבירו ע"מ שלא תשמיטנו בשביעית אין שביעית משמטת. ע"מ שאין שביעית משמטת שביעית משמטתע ופלוגתא דרב ושמואל באונאה כתבתי בפרק הזהב (סי' יז):
8.
סיכום השיטות אם כעיקרון אומרים שהלכה דווקא כ"איכא דאמרי" [כלשון שני; כלישנא בתרא]:
פסקי רי"ד מסכת מכות גמרא - הערות דף ג עמוד ב:
כ"כ רבינו בתשובותיו סימן ב (עמוד נד), וכ"כ בפסקיו בבא קמא נא ב (עמוד עג): וקיימא לן בכולה תלמודא הלכה כלישנא בתרא, וכ"ה שיטת רב האי גאון בהמקח והממכר שער ז דין יח, וכ"כ בתשובה (קהלת שלמה, מהדורה חדשה. גנזי ירושלים ח"א עמוד לח) וכן הוא שיטת הגאונים:
שו"ת הגאונים (הרכבי) סימן פב; גאוניקא עמוד 175; שטמ"ק ב"ב נא ב בשם הגאונים; וכ"כ ריצב"נ גיאת הלכות ר"ה (עמוד לד):
חזרנו והעמדנו עצמנו על קבלתנו כי כל תרי לישנא דסתמא בעלמא הילכתא כלישנא בתרא, וכן שיטת ר"ת, הרמב"ן והריטב"א כאן ד"ה על מנת ובהזהב שם ד"ה על מנת משיב
בתוס' שנ"ץ כתב: אומר רבינו חננאל דהלכה כלישנא קמא דשביעית משמטתו, וכך פסק ריב"א כלשון ראשון, ואזיל לטעמיה דרגיל לומר דכל איכא דאמרי לגבי לישנא קמא הוי כטפל לגבי עיקר,
אבל ר"ת פסק כאיכא דאמרי דאין שביעית משמטתו כו', ולפיכך הגיה ר"ת באזהרות: זמן עשר כי ילונו ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו,
וכ"כ לפנינו בתוס' ד"ה איכא דאמרי בשם ר"ת ובתוס' ב"ב קמו ב ד"ה ואין השביעית,
וכתבו הב"ח והמהרש"ל שם: פירוש לאו שהגיה לתקן דברי ר' אליהו דהא סבירא ליה כלישנא קמא, אלא כלומר הגיה עליו ר"ת ולא במשפט כלישנא דקרא ור' אלי' לא דק,
ובתוס' ע"ז ז א ד"ה בשל תורה כתבו דרש"י היה פוסק בכל איכא דאמרי שבתלמוד בשל תורה הלך אחרי המחמיר בשל סופרים הלך אחר האחרון.
8.1
הזכרנו את דברי הרמב"ן שפוסק כלישנא בתרא מפני שבדיני דרבנן – שביעית בזמן הזה – הכלל הוא כשיטה המיקלה.
שואל ה"בית יוסף", הרי כאן מדובר בממון וצריך לפסוק על פי הכלל של "המוציא מחברו עליו הראיה"?, והוא עונה שעיקר הדיון הוא על שביעית.
9.
ראה על הנ"ל גם ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד כט. וב"הלכה ברורה", עמודים ח-ט
10.
ביטוי נוסף בסוגייתנו לעיל הוא "אף אנן נמי תנינא".
כאשר הביטוי מוזכר אחרי דיון בדברי האמורא שהוזכר קודם - משמע מכך שזוהי ההלכה [בית אהרן, כרך י, עמוד קתנו]
11.
ולאחר מכן הגמרא דוחה את הסיוע. הדחיה פותחת בביטוי "הכא במאי עסקינן",
12.
אלה הסוברים שההלכה כדעה השניה בגמרא מודים שרק הסיוע של רב כהנא נדחה.
13.
ואלה הסוברים שההלכה כדעה הראשונה בגמרא סוברים שהקושיה של רב כהנא נדחתה על ידי רבא.
14.
לפי השיטה שפוסקת כדעה הראשונה בגמרא, הביטוי "אף אנן נמי תנינא" לא מוכיח שכך ההלכה, ומה שצוטט בפיסקה הקודמת בשם "בית אהרן", כנראה שנכון רק כאשר הביטוי מופיע בסוף מהלך של סוגיה ומבלי שהתרוץ נדחה.
