בולם פיו / רפי זברגר

סנהדרין  קז ע''א
 

הקדמה

לאחר שעסקנו בדף הקודם באחיתופל, אחד מהארבעה הדיוטות שאין לו חלק לעולם הבא, ממשיכה הגמרא בריש הדף שלנו לעסוק במעשה דוד ובת שבע. 
 

הנושא

אמר רב: לעולם אל יביא אדם עצמו לידי ניסיון, שהרי דוד מלך ישראל הביא עצמו לידי ניסיון ונכשל.
רב מזהיר אותנו לבל נעמיד עצמנו לידי ניסיון, שכן, אם דוד המלך לא עמד בניסיון, מי אנחנו שנצליח לעמוד בו.
מתארת הגמרא את הניסיון אשר היה לדוד המלך, במסגרת דו שיח בינו לבין הקדוש ברוך הוא: 
דוד: ריבונו של עולם, מפני מה אומרים אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב, ואין אומרים אלהי דוד?
דוד שואל, מדוע אינו נזכר בתפילת שמונה עשרה, ביחד עם אבותינו: אברהם, יצחק ויעקב. 
ה': אינהו מינסו לי ואת לא מינסית לי! אברהם, יצחק ויעקב עברו ניסיונות ועמדו בהם, ואתה דוד לא עמדת בכך. 
דוד: ריבונו של עולם, בחנני ונסני, שנאמר (תהלים כ"ו, ב'): בְּחָנֵנִי יְהוָה וְנַסֵּנִי [צָרְפָה] כִלְיוֹתַי וְלִבִּי.
אומר דוד: אם כך, גם אני מבקש לעבור ניסיון כמו אבותינו. 
ה': מינסנא לך ועבידנא מילתא בהדך דלדידהו לא הודעתינהו ואילו אנא קא מודענא לך דמנסינא לך בדבר ערוה.
ה' ''נענה לאתגר'' ואומר לדוד כי יעבור ניסיון בנושא ערוה. ה' נותן לו עדיפות על האבות בכך שהוא מקבל ''הודעה'' מראש, מה שאבותינו לא קבלו. ממשיכה הגמרא ומספרת כיצד אירע האירוע?
ראה אשה טוֹבַת מַרְאֶה מְאֹד רוחצת מעל גג ביתה הסמוך למעונו. בסוף האירוע מסופר כי: וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים וַיִּקָּחֶהָ וַתָּבוֹא אֵלָיו וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ וְהִיא מִתְקַדֶּשֶׁת מִטֻּמְאָתָהּ וַתָּשָׁב אֶל בֵּיתָהּ.
מצטטת הגמרא פסוק מתהילים, אשר מבטא את חטאו ותחושתו של דוד לאחריו: והיינו דכתיב (תהלים יז, ג) בָּחַנְתָּ לִבִּי פָּקַדְתָּ לַּיְלָה צְרַפְתַּנִי בַל תִּמְצָא זַמֹּתִי בַּל יַעֲבָר פִּי. בחנת את ליבי, "לא הצלחת לצרף ולזכך" אותי ו...חטאתי.
מסכם דוד ואומר: איכו זממא נפל בפומיה דמאן דסני לי ולא אמר כי הא מילתא. הלוואי, אומר דוד, "היה נופל רסן לפי", ומרסן ובולם את בקשתי לעבור ניסוי כמו אבותינו. 
 

מהו המסר?

על הפסוק בספר איוב (כ''ז, ז'): תֹּלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִי מָה דורשים חז''ל: אשרי אדם אשר בולם עצמו בשעת מריבה.
בלימת הפה ואי אמירת כל אשר עולה על רוחנו – זו מדרגה לא פשוטה (במיוחד בעת להט הרוחות במריבה..).
דוד המלך, נעים זמירות ישראל נכשל בכך, כאשר הוא ביקש משהו שבסופו של דבר לא הצליח לעמוד בו.
אנו צריכים לרכוש מידה זו, ולנסות לא לענות מיד, לחשוב עוד מספר שניות על הדברים שאנו עומדים לומר: האם ראויים? האם אינם פוגעים בזולת? האם יש טעם והיגיון בדברים? רק לאחר שהייה וסינון זה, ניתן לומר את אשר התכוונו לומר.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]