אֲשֶׁר חֵרְפוּ עִקְּבוֹת מְשִׁיחֶךָ
סנהדרין צז ע"א
"תנו רבנן: שבוע שבן דוד בא בו, שנה ראשונה מתקיים מקרא זה (עמוס ד) והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר, שניה חיצי רעב משתלחים, שלישית רעב גדול, ומתים אנשים ונשים וטף חסידים ואנשי מעשה, ותורה משתכחת מלומדיה. ברביעית - שובע ואינו שובע, בחמישית - שובע גדול, ואוכלין ושותין ושמחין, ותורה חוזרת ללומדיה. בששית - קולות, בשביעית - מלחמות. במוצאי שביעית - בן דוד בא. אמר רב יוסף: הא כמה שביעית דהוה כן, ולא אתא! - אמר אביי: בששית קולות, בשביעית מלחמות מי הוה? ועוד: כסדרן מי הוה? (תהלים פט, נב אֲשֶׁר חֵרְפוּ אוֹיְבֶיךָ ה' אֲשֶׁר חֵרְפוּ עִקְּבוֹת מְשִׁיחֶךָ)".
בדפוסי הגמרות הפסוק מוקף בסוגריים, ובהערה במסורַת הש"ס נכתב "רש"ל מוחק זה". דבריו הם על פי דברי רש"י (המפרש תלמידו כתב בשמו): "אשר חרפו אויביך ה' אשר חרפו עקבות משיחך - לא אתפרש האי קרא למאי איכתיב הכא, דהא לא קא דריש ביה מידי, ונראה למורי שכן נכתב בספרים תחלה כמו ששנינו בפרק אחרון דסוטה: (מט, ב) בעקבות המשיח חוצפא יסגא, וכתבו פירוש זה על בעקבות שהוא לשון סוף, כמו אשר חרפו עקבות משיחך".
אולם בהגהות הגר"א נכתב: "גמ' אשר חרפו. נדפס בצדו רש"ל מוחק זה נמחק ההג"ה". כלומר שהגר"א מחק את מחיקת המהרש"ל, והוא מקיים את גירסת הפסוק כאן. לדבריו חוזרת קושית רש"י, מה ענין מקרא זה לכאן?
אלא שלגר"א פסוק זה הוא סיום דברי אביי שהקשה על רבו רב יוסף: וכי ניתן לשלול את דברי הברייתא ולהלעיג ולחרף – להביא חרפה, על אמונת עיקבתא דמשיחא?! לפירוש זה, המילה חֵרְפוּ היא באותה המשמעות של הפסוק שלפני כן (תהלים פט, נא) זְכֹר אֲדֹנָי חֶרְפַּת עֲבָדֶיךָ, ולא כדברי רש"י שם: 'לשון סוף'.
אמנם כוונת רב יוסף לא היתה חלילה לחרף את עיקבתא דמשיחא. אלא דוקא להיפך.
רב יוסף הוא היחיד שלקמן (סנהדרין דף צח ע"ב) לא אמר כדברי שאר האמוראים: "ייתי ולא איחמיניה", אלא דוקא ביקש: "ייתי, ואזכי דאיתיב בטולא דכופיתא דחמריה". הוא דוקא היה מוכן לסבול את כל היסורים והביזיונות כדי לזכות ולחזות בעיקבתא דמשיחא. וקיווה שיבואו עליו במהרה בקרוב בימיו. ודוקא לכן הוא לא יכל לקבל את דברי הברייתא המרחיקה את ביאת המשיח להקדמת המאורעות הנדירים הללו. שיטתו קרובה לשיטת רבי עקיבא בכמה מקומות בפירקין המקרב את ביאת המשיח, עד שאף האמין במשיחיותו של בר כוזיבא.
