תמר והדסים
סנהדרין צג ע"א
"אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מאי דכתיב (שיר השירים ז, ט) אָמַרְתִּי אֶעֱלֶה בְתָמָר אֹחֲזָה בְּסַנְסִנָּיו? אמרתי אעלה בתמר, אלו ישראל, ועכשיו לא עלה בידי אלא סנסן אחד, של חנניה מישאל ועזריה.
אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב (זכריה א, ח) רָאִיתִי הַלַּיְלָה וְהִנֵּה אִישׁ רֹכֵב עַל סוּס אָדֹם וְהוּא עֹמֵד בֵּין הַהֲדַסִּים אֲשֶׁר בַּמְּצֻלָה [וגו' וְאַחֲרָיו סוּסִים אֲדֻמִּים שְׂרֻקִּים וּלְבָנִים]? ...כיון שנסתכל בחנניה מישאל ועזריה - נתקררה דעתו שנאמר וְהוּא עֹמֵד בֵּין הַהֲדַסִּים אֲשֶׁר בַּמְּצֻלָה, ואין הדסים אלא צדיקים, שנאמר ויהי אמן את הדסה".
נמשלו ישראל לארבעת המינים, ולולב והדסים הם סימן לצדיקים. במה דימו רבי יונתן את חנניה מישאל ועזריה לתמר, ורבי יוחנן להדסים?
מבואר בב' אופנים:
א. אמרו במדרש: (ויקרא רבה פרשת אמור פרשה ל, יב; פסיקתא דרב כהנא פיסקא כז, ט) "פרי עץ הדר, אלו ישראל, מה אתרוג זה יש בו טעם ויש בו ריח כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים. כפות תמרים, אלו ישראל, מה התמרה הזו יש בה טעם ואין בה ריח כך הם ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים. וענף עץ עבות, אלו ישראל, מה הדס זה יש בו ריח ואין בו טעם כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה. וערבי נחל, אילו ישראל, מה ערבה זו אין בה לא טעם ולא ריח כך הן ישראל יש בהן בני אדם שאין בהן לא תורה ולא מעשים טובים, ומה הקדוש ברוך הוא עושה להן, לאבדן אי איפשר, אלא אמ' הקדוש ברוך הוא יוקשרו כולן אגודה אחת והן מכפרים אילו על אילו, ואם עשיתם כך אותה שעה אני מתעלה, הדא הוא דכתיב הַבּוֹנֶה בַשָּׁמַיִם מַעֲלוֹתָיו (עמוס ט, ו), ואימתי הוא מתעלה כשהן עושין אגודה אחת, שנאמר וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ (שם). לפיכך משה מזהיר את ישראל ולקחתם לכם".
האתרוג והלולב שניהם יחידים, כי המנהיג צריך שיהיה יחיד, ככתוב: (משלי כח, ב) בְּפֶשַׁע אֶרֶץ רַבִּים שָׂרֶיהָ, ואמרו במסכת סנהדרין דף ח ע"א: "דַּבָּר אחד לַדּוֹר ואין שני דַּבָּרִין לַדּוֹר". ואמרו במסכת פסחים דף קיב ע"א: "צוה רבי עקיבא את רבי יהושע בנו: בני... אל תדור בעיר שראשיה תלמידי חכמים". האתרוג הוא ראש ומנהיג הרוחני, וכך היו דניאל בזמנו ועזרא בזמנו. והלולב הוא איש אחר, מנהיג העוסק בצרכי צבור, צדיק במעשים טובים שאין עיקר עיסקו התורה, וכך היו חנניה מישאל ועזריה.
ולרבי יוחנן הדסים היו, צדיקים שעיקר עיסוקם בתורה.
ב. ענין ד' המינים מבואר באופן נוסף בזוהר ברעיא מהימנא פרשת פנחס דף רנו ע"א: "הדסין - גדולה גבורה תפארת, ודמיין לתלת גווני עינא. ב' בדי ערבות - נצח והוד, ודמיין לתרין שפוון. לולב - יסוד, דומה לשדרה דביה קיום דכל גרמין ועליה אמר דוד (תהלים לה) כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך. אתרוג - מלכות, דומה ללבא דביה הרהורין".
ד' המינים אינם מרמזים רק לבני אדם שונים, בנענעם מכוין כל אדם לתיקון אבריו השונים שלו עצמו. ועם זאת גם חלוקה זו מתחלקת לפי בני אדם.
אתרוג הוא הלב, ובלבב פנימה – כל ישראל יש להם חלק, שכולם בני אמונה וכוונתם לשמים. וכך אמרו במסכת מכות דף כד ע"א: "בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר: (חבקוק ב, ד) וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה". ופירש רש"י: "דורות האחרונים לא היו צדיקים כל כך ואם באו לשמור כולן אין לך אדם שזוכה".
ואמרו במסכת בבא בתרא דף קסה ע"א: "אמר רב יהודה אמר רב: רוב בגזל, ומיעוט בעריות, והכל בלשון הרע. בלשון הרע סלקא דעתך? אלא, אבק לשון הרע".
רוב בגזל – ממון, מורה על יציבות השדרה כנגד לולב. וכך אמרו במסכתות פסחים דף קיט ע"א; וסנהדרין דף קי ע"א: "ואת כל היקום אשר ברגליהם, אמר רבי אלעזר: זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו". לפיכך אותו מיעוט שלא נכשל בגזל מעלתו היא מעלת הלולב שהוא ניצב זקוף על אושיות הקודש.
ומיעוט בעריות – ולא תתורו אחרי עיניכם. לפיכך רוב ישראל שלא תרו אחרי עיניהם ונכשלו באו למעלת ההדס.
וכולם באבק לשון הרע – בשפתיים. כל ישראל זקוקים להשלמה במידת הערבה, ונזקקים כל ד' המינים לקושרם יחד בערבות הדדית. ולשון הרע זה בזה הוא שפוגע בערבות זה בזה. וגם אחר קיום מצות נטילת ד' מינים עדין זקוקים לתיקון חיבוט ערבות.
לרבי יונתן נמשלו חנניה מישאל ועזריה לתמר, ככתוב: (שיר השירים ז, ח) זֹאת קוֹמָתֵךְ דָּמְתָה לְתָמָר וְשָׁדַיִךְ לְאַשְׁכֹּלוֹת. ואמרו בפסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שם: "אלו תלמידי חכמים שמלמדין תורה לישראל שמניקים את ישראל חכמה".
ולרבי יוחנן נמשלו להדסים, ככתוב (במדבר טו, כד) וְהָיָה אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה נֶעֶשְׂתָה לִשְׁגָגָה שהם הסנהדרין.
