ירמיה ועובדיה
סנהדרין פט ע"א
"אמר רבי יצחק: סיגנון אחד עולה לכמה נביאים, ואין שני נביאים מתנבאין בסיגנון אחד. עובדיה אמר (עובדיה א, ג) זְדוֹן לִבְּךָ הִשִּׁיאֶךָ, ירמיה אמר (ירמיהו מט, טז) תִּפְלַצְתְּךָ הִשִּׁיא אֹתָךְ זְדוֹן לִבֶּךָ".
פירש רש"י: סיגנון - דבר מליצות של רוח הקודש. עולה לכמה נביאים - נכנס בלבם, לזה בלשון זה ולזה בלשון זה, והכל אחד. ואין שני נביאים מתנבאין בסיגנון אחד - בלשון אחד.
קיים הבדל נוסף בתחילת אותה נבואה משותפת:
בעובדיה א, א כתוב: שְׁמוּעָה שָׁמַעְנוּ מֵאֵת ה'.
ואילו בירמיהו מט, יד כתוב: שְׁמוּעָה שָׁמַעְתִּי מֵאֵת ה'.
הביטוי "שמועה מאת ה'" נמצא רק בנבואה זו. ויש לפרשו כנבואה כללית היכולה כדברי סוגייתנו להשמע לכמה נביאים. וכך משמע גם מלשון עובדיה: שְׁמוּעָה שָׁמַעְנוּ - בלשון רבים.
וצריך אם כן ביאור למה ירמיה אמר שְׁמוּעָה שָׁמַעְתִּי בלשון יחיד.
ואין לומר שירמיה לא ידע בנבואת עובדיה, ואילו עובדיה ידע בנבואת ירמיה. שהרי אדרבה, עובדיה היה קטן הנביאים, כמו שאמרו באגדת בראשית (בובר) פרק יד, ד: (ובילקוט שמעוני ישעיהו רמז שפה) "חזון ישעיהו. שני נביאים נתנבאו בלשון זה, ישעיה ועובדיה, ישעיה גדול שבנביאים, ועובדיה קטן שבנביאים, ויש אומרים גר היה, ומנין, אלא כל נביא שאינו מזכיר אבותיו מזכיר מקומו... עובדיה לא הזכיר לא אביו ולא מקומו, אלא סתם חזון עובדיהו (עובדיה א, א), שהיה גר שהיה הירוד שבנביאים. אבל ישעיה חזון ישעיהו בן אמוץ, חזון עובדיה, שניהם שווין כאחד".
אלא יש לומר להיפך, שירמיה לא החשיב את עובדיה כנביא שוה לו. כי עובדיה היה גֵר וגר אינו יכול להעשות נביא, לכן לא התנבא עובדיה אלא רק נבואה זו בלבד, וגם נבואה זו לא נתנבא אלא משום שנאמרה לאדום והוא מאדום היה. ואמר ירמיה: שְׁמוּעָה שָׁמַעְתִּי – כלומר לבדי, שאין עוד נביא כמותי עימי.
כעין זה מצינו במסכת ראש השנה דף כב ע"ב: "רבי נהוראי סהדא אחרינא הוה בהדיה, והא דלא חשיב ליה - משום כבודו של רבי נהוראי". במסכת גיטין דף ה ע"ב: "אלא, רבי שמעון בר אבא איניש אחרינא הוה בהדיה, והא דלא חשיב ליה? משום כבודו דרבי שמעון". ובסנהדרין דף יד ע"א: "רבי יהודה בן בבא אחריני הוו בהדיה, והאי דלא חשיב להו - משום כבודו דרבי יהודה בן בבא".
