הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

"סבר לה כ... ומתרץ לה כ..."

[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]

סנהדרין צ ע"א

תנו רבנן: המתנבא לעקור דבר מן התורה - חייב, לקיים מקצת ולבטל מקצת - רבי שמעון פוטר. ובעבודה זרה אפילו אומר היום עיבדוה ולמחר בטלוה - דברי הכל חייב.
אביי סבר לה כרב חסדא, ומתרץ לה כרב חסדא,
רבא סבר לה כרב המנונא ומתרץ לה כרב המנונא.
אביי סבר לה כרב חסדא, ומתרץ לה כרב חסדא:
המתנבא לעקור דבר מן התורה דברי הכל בחנק, לקיים מקצת ולבטל מקצת - רבי שמעון פוטר, והוא הדין לרבנן. ובעבודה זרה, אפילו אמר היום עיבדוה ולמחר בטלוה - חייב.
מר כדאית ליה, ומר כדאית ליה.
רבא סבר לה כרב המנונא, ומתרץ לה כרב המנונא:
המתנבא לעקור דבר מן התורה, בין בעבודה זרה בין בשאר מצות - חייב.
מר כדאית ליה, ומר כדאית ליה.

1.
הגמרא הביאה ברייתא ונוצר הצורך להסביר לפי שתי השיטות - של רב חסדא ושל רב המנונא. לא ברור לגמרי אם הברייתא הובאה ממש כקושיה על שתי השיטות.

2.
בכל אופן אביי סובר כרב חסדא ומסביר את הברייתא לפיו. האם משמעות הביטוי "מתרץ לה..." היא, שהוא מיישב קושי, או שמא רק בא להסביר, ואז הביטוי "מתרץ..." משמעו: הסבר.

3.
כמו ביחס לאביי כך גם לגבי רבא, שסובר כרב המנונא ומסביר את הברייתא לפיו.

4.
נשאלת השאלה: מדוע הכפילות במשפט. מדוע הגמרא לא הסתפקה באמירת "אביי מתרץ לה כרב חסדא" וכן לגבי רבא, מדוע היה צורך להוסיף "אביי סבר לה כרב חסדא..." וכן לגבי רבא? [הביטוי "סבר לה כ... ומתרץ לה כ..." - 3 סוגיות בש"ס]

5.
אלא, ניתן להוכיח מכאן באופן ברור את הכלל החשוב, שכאשר אמורא מתרץ את שיטת חברו אין הכרח שהוא מסכים לדעתו. בסוגייתנו הגמרא אומרת במפורש שאביי גם סובר באופן אישי כרב חסדא, וגם מסביר את הברייתא לפי שיטתו של רב חסדא, וכן לגבי רבא.

6.
באופן עקרוני ההלכה בנושא צריכה להיות כרבא, על פי הכלל, שבמחלוקת אביי ורבא ההלכה כרבא [חוץ מג' מקומות, וחוץ ממקומות שהגמרא פסקה במפורש כאביי ובניגוד לרבא]

7.
השאלה היא האם הכלל שהלכה כרבא לגבי אביי חל גם כאשר הא לא נחלקו "אליבא דנפשייהו" /סברות עצמם, אלא בהתייחסותם לגבי קודמיהם.

8.
גם יש לדון האם מכריעים לפי כללי ההכרעה בין רב חסדא ורב המנונא, או לפי כללי ההכרעה בין האמוראים המאוחרים יותר - בין אביי ורבא.

9.
ראה על כל הנאמר לעיל ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד שז.