המבעה וההבער / הרב יעקב לויפר

פורסם במוסף 'קולמוס', משפחה

שלושת המשניות הראשונות של מסכת בבא קמא ידועות בסגנונן המיוחד, הם מנוסחות בצורה סתומה למדי, והתנא אף בוחר מילים קשות ולא מוכרות. האמורא רב נזקק לציין בנוגע למשניות אלו כי "האי תנא ירושלמי הוא, דתני לישנא קלילא" (דף ו:), כמדומה שאין עוד התייחסות כזו ללשון המשנה בכל התלמוד.

אחת מהמילים הסתומות המופיעה במשנה היא 'מַבְעֶה' שהאמוראים כבר נחלקו בפירושה. רב אמר שהכוונה לאדם, ושמואל אמר שהכוונה לאב הנזק שֵׁן. שני האמוראים מסתייעים מפסוקים, אולם הגמרא כבר מציינת 'קראי לא כמר דייקי ולא כמר דייקי'.

בדף ד: מקשה רב זביד שאולי פירוש המלה 'מַבְעֶה' הוא אש, והתנא תפס את לשון הכתוב "מַיִם תִּבְעֶה אֵשׁ" (ישעיה סד א). ואכן מכל הפסוקים שהובאו, פירושו של ר' זביד הוא המתיישב ביותר בלשון הפסוק.

אמנם יש לכאורה תֵּמַהּ גדול בפירוש זה, שהרי התנא אומר 'המבעה וההבער' – ומכיון ש'הבער' פירושו אש, כיצד יתכן שגם מבעה יהיה אש?

הגמרא עצמה שואלת את השאלה, אך אינה מוטרדת ממנה כל כך: "אי הכי, מאי המבעה וההבער? וכי תימא פרושי קמפרש, אי הכי, ארבעה - שלשה הוו". וכו'. רואים אנו כי את הקושיא הראשונה דוחה הגמרא בתירוץ 'פרושי קמפרש', וניחא לה בכך. רק מחמת קושיות אחרות נדחה לבסוף פירושו של ר' זביד. אלא שיש להבין מהו 'פרושי קמפרש'? רש"י על אתר כותב 'המבעה זה ההבער', אבל הדברים נראים תמוהים: במשנה כתוב וההבער, כיצד שייך להעמיס כאן 'המבעה זה ההבער'?

אולם האמת היא שלפנינו אחד משימושי ו"ו החיבור! שימוש נדיר למדי, ובשפתנו המדוברת נשתכח לגמרי ואיננו מכירים אותו. אולם הוא מופיע בכמה וכמה מקומות, כמו הביטוי המפורסם למדי "עִיר וְאֵם בְּיִשְׂרָאֵל" שמובנו 'עיר שהיא אֵם', כלומר: עיר ראשית.

גם הביטוי 'חֶסֶד וֶאֱמֶת' (בראשית מז כט) – פירושו חסד שהוא אמת. כמו שכותב רש"י (בראשית מז כט) "חסד ואמת - חסד שעושין עם המתים הוא חסד של אמת, שאינו מצפה לתשלום גמול". דברי רש"י שאובים מן המדרש (ב"ר צו ה) "אם תעשה לי חסד לאחר מיתתי הוא חסד של אמת".

כמו כן, את הפסוק: "אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ אֵיפָה שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ" (דברים כה טו) מתרגם אונקלוס כך: "מַתְקְלִין שָׁלְמָן דִּקְשׁוֹט יְהוֹן לָךְ מְכִילָן שָׁלְמָן דִּקְשׁוֹט יְהוֹן לָךְ", הרי שהוא מפרש את הביטוי 'שלמה וצדק' – שלמה שהיא צדק.

ממילא אנו מבינים היטב את לשון התנא לפי האוקימתא של ר' זביד: המבעה וההבער פירושו 'המבעה שהוא הבער'. אין כאן שום דוחק אלא שימוש לא מוכר של ו"ו החיבור.

ולא רק במשנה זו שלשונה חריגה, אלא אף במקומות אחרים מצינו אצל חז"ל שימוש לשון כזה, דוגמת לשונו של שמואל במסכת בבא בתרא (צט:) "אמה בית השלחין אני מוכר לך - נותן לו שתי אמות לתוכה, ואמה מכאן ואמה מכאן לאגפיה". לכאורה נראה כי שמואל מזקיק את המוכר לתת רוחב ארבע אמות בחשבון כולל, אולם רשב"ם מביא בשם רבנו יעקב בן יקר (רבו של רש"י) כי הכוונה 'שתי אמות לתוכה [של השדה], שהן אמה מכאן ואמה מכאן לאגפיה [של האמה]', רשב"ם כותב כי פירוש זה הוא העיקר, וכך הוא גם מפרש את המשך המימרא של שמואל שם: "אמה בית הקילון אני מוכר לך - נותן לו אמה אחת לתוכה, וחצי אמה מכאן וחצי אמה מכאן לאגפיה" – כלומר, "שהן חצי אמה מכאן וחצי אמה מכאן".

ובמסכת בכורות (נו:) שנינו: "האחין והשותפין שחייבין בקלבון - פטורין ממעשר בהמה". וברש"י שם: "האחין שהן שותפין".

                                                                                     *

אגב: הזכרנו קודם את הביטוי 'עיר ואם' שפירושו עיר שהיא אם, נרחיב קצת בהסבר הענין: ערים קטנות שסביב עיר גדולה נקראות בנותיה, דוגמת "בְּחֶשְׁבּוֹן וּבְכָל בְּנֹתֶיהָ" (במדבר כא כה), ויעויין ברש"י תהלים (מח יב): "תָּגֵלְנָה בְּנוֹת יְהוּדָה - כל שאר ערי יהודה הם לציון בנות, כמו 'וַיִּלְכֹּד אֶת קְנָת וְאֶת בְּנֹתֶיהָ' (במדבר לב ל)". לפי אותו הגיון נקראת העיר הגדולה 'אֵם'.

גם מֶטְרוֹפּוֹלִין בלשון חז"ל פירושה 'עיר אם', מילה זו לקוחה מיונית. מֶטְרוֹ היינו אֵם, כמו באנגלית של ימינו (MOTHER) וכך ביידיש – מוּטֶער. ו'פּוֹלִין' היינו עיר ביוונית: פּוֹלִיס.