הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"ופליגא ד..."; "מדשקיל וטרי אליביה..."
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
סנהדרין סט ע"א-ע"ב
אמר רב חסדא: קטן שהוליד - אין בנו נעשה בן סורר ומורה, שנאמר כי יהיה לאיש בן, לאיש בן, ולא לבן בן. –
האי מיבעי ליה לכדרב יהודה אמר רב! –
אם כן לימא קרא כי יהיה בן לאיש, מאי כי יהיה לאיש בן - שמע מינה לכדרב חסדא. –
ואימא כוליה להכי הוא דאתא! –
אם כן נימא קרא בן איש מאי לאיש בן - שמע מינה תרתי.
ופליגא דרבה, דאמר רבה: קטן אינו מוליד, שנאמר +במדבר ה'+ ואם אין לאיש גאל, וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואל? אלא בגזל הגר הכתוב מדבר,
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף סט עמוד א
ואמר רחמנא: איש, איש אתה צריך לחזור עליו אם יש לו גואלין ואם לאו. קטן - אי אתה צריך לחזור עליו, בידוע שאין לו גואלין.
1.
רב חסדא היה רבו של רבה בר נחמני [שהוא "סתם" רבה בש"ס] ושל רבה בר רב הונא.
2.
והגמרא מעידה שרב חסדא חולק על רבה "ופליגא דרבה, דאמר רבה..." [הרב חולק על תלמידו]
3.
אנציקלופדיה תלמודית כרך ט, [הלכה] טור שכד
"ופליגא דפלוני" - בין בתנאים ובין באמוראים, על הרוב אין הלכה כאותו החולק על פלוני
ומקורותיו: רס"ג בכללי ר"ב אשכנזי 377, והובא ביעיר אוזן עין זוכר מערכת ו כלל כא.
כלומר, ההלכה בסוגייתנו צריכה להיות כרבה.
3.1
לכאורה ההלכה כרבה לעומת רב חסדא גם מפני שרבה נחשב כ"בתראי" לעומת רב חסדא.
3.2
אבל מצד שני - בתקופה זו הכלל הוא, שאין הלכה כתלמיד נגד רבו.
3.2.1
וכנ"ל משמע:
ים של שלמה מסכת חולין פרק ח
אר"א לא אמרו נטילת ידים לפירות (ק"ו ע"א), אלא משום נקיות בלבד,
ופליגא דר"נ, דאר"נ הנוטל ידיו לפירות אינו אלא מגסי הרוח, וכן הלכה, וכ"ד כל המחברים,
ולא כסמ"ג (עשין כ"ז) שכתב שהלכה כרבא שאמר רשות, שהלכה כדברי רבא שאמר כן, לפי שהוא בתראי, וליתא,
דדוקא מאביי ורבא ואילך הוא דאמרינן הכי, כאשר הארכתי בזה בפרק כיצד הרגל סימן ד',
עד כאן משמע מדבריו כלעיל בסעיף 3.2
3.3
המשך דבריו:
ועוד,
מדקאמר תלמודא על מילתא דרבא כהאי לישנא, ופליגא דר"נ, משמע דליתא לדבריו, לפי שהם חלוקים על ר"נ,
דאל"כ הל"ל מתחלה דברי ר"נ, ואח"כ דברי רבא, בסדר המחלוקת,
אלא עיקר כמו שכתבתי...
כלומר, יוצא אפוא מדבריו, שהלכה נקבעת לפי החכם שהגמרא מביאה אחרי הביטוי "ופליגא ד..." - והלכה כרבה.
4.
חשוב להביא כאן את דבריו של הרב יוסף קאפח, כתבים ב, עמוד 580, בקשר לסוגייתנו:
אמר רב חסדא קטן שהוליד אין בנו נעשה בן סורר ומורה..., ופליגא דרבה דאמר קטן אינו מוליד שנאמר ,ואם אין לאיש גואל...", ואמר רחמנא איש, איש אתה צריך לחזר עליו אם יש לו גואלין אם לאו, קטן אי אתה צריך לחזר עליו,
בידוע שאין לו גואלין, ע"ש. ויצא הנפלג מהלכה, לפיכך פסק רבנו בהלכות גזלה ואבדה פ"ח הל' ז קטן אי אתה צריך לחזר עליו אלא חזקתו שאין לו יורשים, ע"כ
ועיין מגיד משנה שכתב "דכמאן שאינו מוליד משוינן ליה", ודבריו תמוהים כי התלמוד כבר הכריע מבחינה מציאותית, ואינו רק מושג הלכתי דאנן משוינן ליה.
כלומר, הרב קאפח מוכיח שהרמב"ם מכריע כרבה בסוגייתנו מכיון שהגמרא ניסחה "ופליגה דרבה..."
אגב, הוא מעיר הערה חשובה ועקרונית, שהלכה כרבה מבחינה מציאותית [שקטן אינו מוליד] ולא רק מבחינה הלכתית [יש כאן שאלה חשובה של מדע והלכה]
5.
וחשוב להוסיף כאן את השיטה העקרונית של הרמב"ם, לפי דברי הרב קאפח:
כלל גד מסור ומקובל בפי חכמי תימן התלמודיים בשם הגאונים, כפי ששמעתי מפי סבי זצ"ל, שכל מקום שאמרו בש"ס "ופליגא דר' פלוני" יצא הנפלג מהלכה, אלא אם כן פוסק הש"ס אחרת, או כל גילוי אחר שאין הלכה כהחולק.
והואיל וכפי קבלת רבותינו כלל זה תפוש בידו של הרמב"ם ונהג על פיו בכל רחבי ספרו הגדול היד החזקה.
וכלל זה נעלם מהרבה גדולים מנושאי כליו, ובהרבה מקומות נדחקו ונלחצו להצדיק את פסקו של הרמב"ם, ויש מקומות שכתבו "אולי", ולא מעט הניחו בצריך עיון. ואילו ידעו כי הכלל הזה תפוש בשתי ידיו לא היו זקוקים לשום דוחק ולחץ, ופסקי רבנו הגדול היו מתנהלים על מי מנוחות.
והואיל וכמה מבעלי הכללים פקפקו בכלליותו של כלל זה, ויש שהניחו שהוא כלל בלתי כללי, והשאירו בו כמה וכמה "חוץ", לכן אמינא אהדר פרישתא דא ואתנייה.
כי כפי הנראה לי תורת אמת קבלנו מרבותינו התלמודיים בתימן, וכלל זה כללי הוא ואין בו "חוץ".
ושמונים וארבע פעמים נאמר לשון זה בתלמוד, כלומר בשמונים וארבעה ענינים, אם כי יש ונאמר בענין אחד יותר מ"ופליגא" אחת,
ויש שאותו ענין נכפל בשתים ושלש מסכות.
וראיתי לסקור את כולן לפי סדר המסכות כדי לעקוב אחרי פסקי הרמב"ם בכולן אחד לאחד, מבלי להשמיט מאומה, לרבות אותן שנאמרו בדברי אגדה שאין שייכות בהן לפסק הלכה למען ההקף והשלמות.
6
הגמרא ממשיכה:
ואמר רחמנא: איש, איש אתה צריך לחזור עליו אם יש לו גואלין ואם לאו. קטן - אי אתה צריך לחזור עליו, בידוע שאין לו גואלין.
איתיביה אביי: איש - אין לי אלא איש, בן תשע שנים ויום אחד שראוי לביאה מניין? - תלמוד לומר: ואיש.
אמר ליה: יש לו, ואינו מוליד כתבואה שלא הביאה שליש דמי.
דבי חזקיה תנא: +שמות כ"א+ וכי יזד איש - איש מזיד ומזריע, ואין קטן מזיד ומזריע.
אמר ליה רב מרדכי לרב אשי: מאי משמע דהאי מזיד לישנא דבשולי הוא - דכתיב +בראשית כ"ה+ ויזד יעקב נזיד.
והא תנא דבי רבי ישמעאל: בן ולא אב,
היכי דמי? אילימא דאיעבר בתר דאייתי שתי שערות ואוליד מקמי דלקיף זקן - מי איכא שהות כולי האי?
והא אמר רבי כרוספדאי: כל ימיו של בן סורר ומורה אינו אלא שלשה חדשים בלבד!
אלא לאו - דאיעבר מקמי דלייתי שתי שערות ואוליד מקמיה דלקיף זקן, ושמע מינה: קטן מוליד! –
לא, לעולם דאיעבר בתר דאייתי שתי שערות, ואוליד בתר דאקיף זקן. ודקא קשיא דרבי כרוספדאי - כי אתא רב דימי אמר: אמרי במערבא בן ולא הראוי לקרותו אב.
7.
אביי מקשה על רבה [שאמר שקטן אינו יכול להוליד] מברייתא.
7.1
רבה עונה לו.
7.2
הגמרא מביאה מ"תנא דבי חזקיה" כמו דינו של רבה [שקטן אינו יכול להוליד], אלא מפסוק אחר.
7.3
הגמרא מקשה מ"תנא דבי רבי ישמעאל" על רבה.
7.4
הגמרא דוחה את הקושיה.
8.
לפי מהלך הסוגיה כהנ"ל נראה שדינו של רבה עומד לדיון.
9.
יד מלאכי כללי התלמוד כלל תיא:
מדשקיל וטרי אליבא דר"פ ש"מ שכן הלכה, אמרינן לכ"ע בחד לקבל חד הגם שהשקלא וטריא הויא נגד הכלל המסור בידינו
ואף להרא"ש ז"ל דפליג בכללין דלעיל בהא מיהא מודה...
[ולאחרונה ראה בעין יצחק קצב]
אם הסוגיה דנה לפי שיטה מסויימת הרי משמע, שהסוגיה [עורך הגמרא] מכריעה כמותו, ובסוגיתנו - כרבה. [="מדשקיל וטרי אליביה הלכתא כוותיה"]
10.
נעורר שאלה מעניינת: לפי הסעיף הקודם שדנו בביטוי "ופליגא דרבה" גם נבע שההכרעה כרבה.
אם לפי דברינו בסעיף הנוכחי מוכח שהלכה כרבה מפני שהסוגיה "אליביה דרבה" [=לפי שיטת רבה], מדוע היה צריך עורך הגמרא בסוגיה הקודמת לנסח "ופליגא דרבה". היה יכול לומר: "ורבה אומר..", וההכרעה היתה נקבעת לפי מה שאנו דנים בסעיף זה, שההלכה צריכה להיות כרבה, מפני שמהלך הסוגיה הוא לברר את דברי רבה.
כמו כן יש ראשונים [ראה דיון על כך ב"גמרא ברורה" על הדף] שפוסקים כרבה בגלל שהתנא של בית מדרשו של חזקיה סובר כמותו.
10.1
ואולי ["חידוש"]: היו כמה "עורכי גמרא", וכל אחד נקט "שיטה" אחרת כדי להביע את הכרעתו!
